כיצד הפך יום שמשי למאבק משפטי? כל הפרטים על פסק הדין שמטלטל את עולם הרשויות והביטוח
רקע המקרה: החלקה בכיכר והתרסקות כואבת
הכול התחיל באותו יום שטוף שמש, כאשר "התובע – אשר רכב על אופניו – החליק בכיכר בגבעתיים עקב רטיבות במשטח הכביש (שלטענתו נגרמה מהשקיה/צנרת של העירייה), ולאחר שנפל על הכביש, נדרס/נגרר במספר מטרים בידי רכב נהוג בידי הנתבעת, שהיה שייך לחברת השכרה. התביעה כוונה אפוא נגד הנהגת ונגד העירייה בגין רשלנותה לכאורה בהותרת הכביש רטוב ומסוכן. התובע דרש פיצוי על נזקיו לאופניים, לביגוד ולטלפון סלולרי, וכן על עוגמת נפש."
כך תיאר בית המשפט לתביעות קטנות בתל אביב את ראשית האירוע אשר התפתח לתביעה מורכבת כנגד נהגת הרכב, החברה להשכרת רכבים והעירייה, בגין נזקיו של אותו רוכב.
הכביש הרטוב: אחריות הרשות, רשלנות או סתם תקלה?
עם הגשת התביעה, טען התובע כי העירייה כשלה בתחזוקת הגינון או בהשקיה תקינה, מה שהותיר את הכביש "מוצף ורטוב" וגרם לו להחליק. בית המשפט בחן לעומק את שאלת התרומה של העירייה למצב המסוכן, ובפרט את סוגיית היעדר שילוט או אזהרה כלשהי לתושבים על כך שהכביש עלול להיות חלקלק.
כמפורט בפסק הדין, "העירייה לא מנעה את הסיכון שבכיכר מוצפת ורטובה" וכך, לשיטתו של התובע, לו הייתה העירייה פועלת כראוי, ניתן היה למנוע את הנפילה.
הפגיעה ברוכב: הנהגת – גם היא אחראית?
תוך כדי ניסיון לקום מן הכביש, נפגע התובע מרכב חולף: "… ולאחר שנפל על הכביש, נדרס/נגרר במספר מטרים בידי רכב נהוג בידי הנתבעת, שהיה שייך לחברת השכרה…" הנהגת טענה כי לא הבחינה בזמן סביר ברוכב השרוע על הכביש. בית המשפט שאל: האם הייתה צריכה לצפות זאת ולנקוט אמצעי זהירות, או שמא מדובר בתאונה בלתי נמנעת?
חלוקת האחריות: העירייה מול הנהגת וחברת ההשכרה
בפסק הדין פורט במפורש שהשופט בחן לעומק את האחריות של כל אחד מהגורמים ושקל את השאלה איזה צד היה צריך למנוע את הנזק. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי:
"נקבע כי על העירייה מוטלת אחריות עיקרית (66% מהנזק) בשל הרטיבות והיעדר האזהרה, בעוד הנהגת וחברת ההשכרה חויבו ביתרה (34%)."
במילים אחרות, בית המשפט זיהה שני אשמים עיקריים בתאונה: העירייה, שכשלה בתחזוקה או בטיפול בכביש הרטוב, וכן הנהגת (והחברה שביטחה את הרכב), אשר נדרשה לתשומת לב גבוהה יותר. המסקנה: תשלום הפיצוי יחולק ביניהם בהתאמה לאחוזי האחריות.
תביעת פיצויים: מה נפסק בפועל?
התובע דרש פיצויים עבור עלות האופניים, הביגוד ופרטי רכוש אישיים כמו טלפון נייד, שעון ותיק שנפגעו בנפילה ובגרירה. "התובע דרש פיצוי על נזקיו לאופניים, לביגוד ולטלפון סלולרי, וכן על עוגמת נפש."
בית המשפט לא קיבל את מלוא הדרישות, אך בכל זאת פסק לזכותו פיצוי משמעותי: הוא העמיד את שווי ההוצאות והנזקים המוכחים על קצת מעל 3,000 ש"ח. כמו כן הטיל בית המשפט את האחריות כספית באופן שהעירייה תשלם את רוב הסכום (שני שלישים), ואילו הנהגת וחברת ההשכרה יישאו ביתרה השלישית.
סיכום ומבט לעתיד
פסק הדין הזה מהווה תזכורת נוספת לאחריות המוטלת על רשויות מקומיות לתחזק את התשתיות, ובהן דרכים וכבישים, ולמנוע סיכונים העלולים להוביל לתאונות חמורות. בד בבד, הוא מזכיר לנהגים כי אי-אפשר להטיל על הרשות המקומית בלבד את מלוא האחריות: על הנהג להישאר ערני וקשוב, לבדוק היטב את הדרך ולהימנע מפגיעה במשתמשי דרך אחרים – גם אם אינם צפויים באמצע הכביש.
המקרה, שהסתיים אמנם ללא פגיעות גוף חמורות, מעיד כיצד בעיית ניקוז או השקיה קטנה עלולה להתגלגל לכדי תאונת שרשרת בין רוכב אופניים, נהגת רכב ועירייה. "העירייה לא מנעה את הסיכון שבכיכר מוצפת ורטובה, וכי הנהגת, מצדה, לא שמה לב להימצאותו של רוכב האופניים השרוע על הכביש," כך כתב בית המשפט.
למעשה, אין מדובר בסוגיה מקומית וזניחה בלבד: במידה שהרשויות לא יקפידו לנקוט אמצעי זהירות ותחזוקה, ותושבים לא ינהגו במשנה זהירות, עלולים להתרחש מקרים דומים שיסתיימו אפילו בתוצאות חמורות יותר.
אזהרה: בהסתמך על פסק הדין, וכפי שנכתב לעיל, ניכרת מגמת הרתעה ושימת דגש על אחריות הרשויות כלפי מצבים של "רטיבות והיעדר אזהרה". מאידך, בית המשפט מדגיש גם את האחריות של הנהגים בשטח.
מקרה זה מחדד את חשיבות ערנותנו כולנו – בין אם אנו רכובים על אופניים או נוהגים ברכב – והוא מעורר שאלות רחבות יותר לגבי חובות הגורמים הציבוריים בתחזוקת המרחב האורבני.
מדריכים לפרטיים
כתיבת תגובה