אחת הסוגיות המעניינות שעולות תדיר בבתי המשפט היא הקשר שבין סגירת תיק פלילי בעילות כגון "מחוסר ראיות" או "היעדר אשמה" לבין האפשרות לתבוע את מגיש התלונה בגין לשון הרע. לא מעט אנשים מניחים שאם התיק נסגר ללא הגשת כתב אישום, משמע שהתלונה הייתה שקרית – אך הפסיקה מצביעה על כך שזה לא תמיד נכון. למעשה, החוק הישראלי מעודד אזרחים להגיש תלונות בתום לב, ומגן עליהם מפני תביעות לשון הרע כל עוד פעלו בכנות ובלי מניע פסול.
למה בתי המשפט מעודדים תלונות – גם אם אין מספיק ראיות?
השיקול המרכזי שעומד בבסיס החוק הוא עידוד דיווח על עבירות לרשויות המוסמכות, בפרט למשטרה. ללא הגנה זו, אנשים יחששו להתלונן על עבירות מחשש שייתבעו על לשון הרע, וכך עלול להיפגע האינטרס הציבורי בלחימה בפשיעה.
ציטוט רלוונטי:
"מקום שיש להורה חשד אמיתי וכן… אמור הוא להגיש תלונה למשטרה וזו אמורה לבצע הבדיקה המקצועית של החשד לעיצומו; …הורה… הרואה עצמו נפגע יכול לפעול בתום לב כשטובתו או טובת ילדיו לנגד עיניו, וזאת גם אם בסופו של יום נסגר התיק."
(תמ"ש (נצ') 21852-03-10)
"חוסר ראיות" לעומת "היעדר אשמה"
לעיתים תיק נסגר בעילה של חוסר ראיות, שמשמעותה שהמשטרה או הפרקליטות לא הצליחו לגבש תשתית מספקת להגשת כתב אישום; לא תמיד זו הוכחה שהתלונה הייתה חסרת בסיס. לעומת זאת, סגירת תיק בעילת היעדר אשמה משמעה שלרשות האכיפה אין ראיות המצביעות על אשמת החשוד מלכתחילה. אך גם בכך אין אישור שהתלונה הייתה "תלונת שווא" – ייתכן כי עדיין הייתה תחושת חשד כנה מצד המתלונן.
ציטוט רלוונטי:
"אדם המתלונן במשטרה על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק… גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא… מכאן שאם אין ראיה שהמתלונן לא האמין בתוכן התלונה – אין עילה לפיצוי."
(תמ"ש (ת"א) 33839-12-12)
התנאי הקריטי: תום-לב ואמונה כנה
סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע קובע הגנה מפני תביעות כאשר אדם פונה לרשות מוסמכת בתום לב. אם המתלונן האמין בכנות שאכן אירעה עבירה – הוא יהיה פטור מאחריות בלשון הרע גם אם בסופו של דבר התיק נסגר. בתי המשפט דורשים הוכחה לכך שהייתה כוונה פסולה (לדוגמה, ידיעה שהתלונה שקרית) כדי לשלול את ההגנה.
ציטוט רלוונטי:
"גם אם התיק המשטרתי נסגר, לעיתים מחוסר ראיות או בעילות אחרות, עדיין עומדת למתלוננת הגנת סעיף 15(8)… המבחן הוא אמונתה הכנה בנכונות התלונה, ולא תוצאת החקירה."
(תמ"ש (יר') 35829-01-14)
האם זיכוי או סגירת תיק מוכיחים תלונת שווא?
ההלכה המשפטית שנקבעה במקרים כמו תמ"ש (יר') 17506-99 מבהירה כי זיכוי (או סגירת תיק) אינם ראיה לכך שהמתלונן ביצע "הוצאת דיבה". אמנם ייתכנו מקרים חריגים שבהם בית המשפט יקבע כי הוגשה תלונת שווא ביודעין, אך ברוב המקרים עצם הסגירה אינה מבטלת את הגנת תום הלב – במיוחד כשהמתלונן פעל מתוך חשש אמיתי ופנה לרשויות לחקירת העניין.
ציטוט רלוונטי:
"ההלכה היא שהכרעת דין מזכה, ואף סגירת תיק בעבירת אלימות, אין בהן לבדן כדי להפוך את תלונת האישה ל'שקרית' או 'כוזבת'… ההכרעה צריכה להתמקד בשאלה אם האמינה בכנות בתלונתה."
(תמ"ש (יר') 17506-99)
מסקנה: הגנה על מתלוננים תמי-לב
חוק איסור לשון הרע והפסיקה של בתי המשפט נועדו להגן על מתלוננים הפועלים בכנות, גם אם התוצאה הסופית הייתה סגירת התיק. החשיבות בעידוד אזרחים לדווח על עבירות היא קריטית לשמירה על הסדר הציבורי. אם יש לכם חשד לעבירה, אל תחששו להתלונן למשטרה – כל עוד אתם נוקטים בזהירות ופועלים מתוך אמונה כנה, החוק עומד לצידכם.
ובכל זאת, במקרים שבהם עולה חשש שתלונה הוגשה ממניע פסול או בלי כל בסיס, התובע יכול לטעון לחוסר תום לב. לכן, חשוב להיוועץ בעורך דין ולבחון את הנסיבות לעומק בטרם הגשת תלונה, כדי להבטיח שהזכות שלכם למצות את הדין עם חשודים לא תוביל להסתבכות מיותרת מול תביעת לשון הרע.
כתיבת תגובה