לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

בשנים שקדמו לשנת 2012, כאשר נולד ילד עם מומים קשים שניתן היה לאבחן במהלך ההריון, עמדו למשפחה שתי עילות אפשריות לתביעה נגד גורמי הרפואה (רופאים, בתי חולים, קופות חולים וכיו"ב): האחת – עילת היילוד עצמו ("חיים בעוולה"), והשנייה – עילת ההורים ("הולדה בעוולה"). כך נקבע עוד בפסק הדין המנחה בעניין זייצוב (ע"א 518/82), שניתן בשנת 1986.

אלא שהכול השתנה ביום 28.5.2012, עת ניתן פסק-הדין בעניין המר (ע"א 1326/07). באותו פסק-דין הכריע בית המשפט העליון כי אין עוד מקום להכיר בעילת היילוד ("חיים בעוולה"), ובמקומה – או ביתר דיוק, לצדה – עוגנה והורחבה עילת ההורים ("הולדה בעוולה"). פסק-הדין בעניין המר חולל "מהפכה" בתחום, והשלכותיה הפרקטיות מורכבות עד מאוד. במאמר קצר זה נבקש להבהיר את עיקרי הדין לאחר ביטול עילת "חיים בעוולה" ואת הדרך המשפטית שבה נכון להורים ולבעלי הדין להתנהל לאחריו.

א. מהי עילת "חיים בעוולה" שבוטלה, ומהי עילת "הולדה בעוולה"?

1. עילת "חיים בעוולה"
   עילה זו נשענה על הטענה שבנסיבות מסוימות מוטב היה לו לילד לא להיוולד כלל, באשר חייו במגבלה קשה כרוכים בסבל עצום ומהווים נזק כבד לעצמו. בכך למעשה טען היילוד כי אילו אובחן המום מלכתחילה, היו הוריו בוחרים להפסיק את ההיריון, ואין הצדקה שיוסיף לחיות בעוולה.

   במשך כ-25 שנה, בעקבות הלכת זייצוב, הוכרה עילת הילד בנזיקין בגין "חיים בעוולה". אלא שבהלכת המר נקבע כי עילת היילוד אינה הולמת עוד את ערכי השיטה, והיא בוטלה כליל. מעתה, אין הילד בעל זכות עצמאית באמרו "טוב מותי מחיי".

2. עילת "הולדה בעוולה"
   עילה זו מקורה בעצם הולדתו של ילד עם מוגבלות קשה, שהייתה נמנעת אלמלא התרשלו הרופאים במעקב ההיריון או באבחון המום. בניגוד לעבר (טרם המר), העילה שייכת כיום אך ורק להורים, ורק באמצעותה הם תובעים פיצוי בגין רשלנות רפואית שהובילה ללידת ילד עם מוגבלות.
   בהלכת המר, העמיק בית המשפט והרחיב את אחריות הרופאים גם למימון צרכיו של הילד המוגבל למשך כל חייו – אך ורק במסגרת עילת "הולדה בעוולה" השייכת להורים. אין ליילוד עילת תביעה עצמאית.

ב. הוראות המעבר: מה עושים עם תביעות קיימות או חדשות?

עם ביטול עילת "חיים בעוולה" נדרשה הוראת מעבר, שהרי לאורך שנים הסתמכו בני משפחות רבות על הלכת זייצוב והאמינו כי ליילוד עומדת תקופת התיישנות ארוכה (25 שנה). בית המשפט העליון היה ער לשינוי הדרמטי והותיר הוראות שונות כדי למנוע מצב שבו היילוד והוריו "יוצאים וידם על ראשם" – כלומר נותרו ללא אפשרות לקבל פיצוי, חרף הרשלנות הנטענת.

1. הוראת המעבר בהלכת המר

נפסק כי תביעות שכבר היו "תלויות ועומדות" במועד פסק-הדין בעניין המר – ושבהן לא תבעו ההורים – לא תבוטלנה מחמת ביטול עילת היילוד. כלומר, בנסיבות אלה תביעת הקטין ("חיים בעוולה") תישאר על כנה. בה בעת, ככל שתביעת ההורים לא הוגשה, לא קמה לגביהם מניעה להגיש תביעתם (אם טרם התיישנה).
אלא שהוראת מעבר זו לא כיסתה את כלל המקרים האפשריים, ובפרט לא נסמכה על כך שהורים רבים כלל לא הגישו תביעות, מתוך הסתמכות שעד גיל 25 של הילד ניתן עדיין להגיש את תביעת "חיים בעוולה".

2. הלכות ההמשך (הסהר האדום, שירותי בריאות כללית, מכבי ועוד)

לאחר המר, הגיעה לבית המשפט העליון שורה של מקרים המעלים שאלות נקודתיות לגבי תחולתה של הלכת המר:

• ברע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) (28.8.14) נקבע כי כאשר בעת שניתנה הלכת המר, תביעת ההורים כבר התיישנה ואילו תביעת היילוד טרם התיישנה, ניתן לאפשר ליילוד להגיש את התביעה עד מועד קצוב (28.8.15).
• ברע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית (28.12.14) התחדדה הקביעה כי כאשר, לאחר פסק הדין בהמר, תביעת ההורים התיישנה בתוך שנה (עד 28.5.13) – נשמרת ליילוד האפשרות להגיש תביעה עד 28.8.15.
• ברע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות (28.8.16) הורחב ההסדר כך שגם כאשר תביעת ההורים התיישנה לאחר שנה מקביעת הלכת המר אך לא יאוחר מ-28.8.15, ניתן לאפשר ליילוד להגיש תביעתו עד 31.12.17.
• לבסוף, ברע"א 398/18 מדינת ישראל (15.3.18) הובהר כי ההסדר האחרון (מתחם 31.12.17) חל רק כאשר תביעת ההורים התיישנה בין 28.5.13 ל-28.8.15, וכי לעילות שהתיישנו הרבה קודם לכן אין זכות להגשת התביעה לאחר פרק הזמן שהותווה בפסקי הדין.

ג. ומה אם ההורים הגישו תביעתם לאחר שבע שנות התיישנות?

סוגיה מורכבת ביותר התעוררה כאשר ההורים הגישו את תביעתם בעילת "הולדה בעוולה" לאחר שחלפה תקופת שבע השנים (קבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958). הרי בעוד שהלכת המר ביטלה את עילת הקטין והכירה אך ורק בעילת ההורים, הנה הקטין והוריו פעלו על יסוד ההסתמכות שעמדה לקטין עילת תביעה בת 25 שנה (עד גיל 25).

נשאלת אפוא השאלה: האם העובדה שהלכת המר "נולדה" בשנת 2012 מקנה להורים "תקופת התארגנות" להגיש את תביעתם, גם אם חלפו שבע שנים מעת הולדת הקטין ונוצר מצב של התיישנות לפי החוק?

1. טיעוני הצדדים

• נתבעים שבים וטוענים כי תביעת ההורים עמדה בפניהם עוד מימי הלכת זייצוב, ולכן משלא הוגשה בזמן – התיישנה ואין לאפשר לעקוף את הוראות חוק ההתיישנות.
• מנגד, ההורים טוענים שדווקא בעקבות ביטול עילת הקטין, "הועברו" להורים אותם סעדים שהיו שמורים לקטין ושבלעדיהם היו ההורים סבורים שאין להם צורך לתבוע עצמאית. לטענתם, עומדת להם תקופת התארגנות סבירה לאחר שהלכת המר יצרה מצב חדש (או העבירה אליהם חלק גדול מהסעדים שזוהו עד אז עם עילת הילד).

2. המענה בפסיקה המחוזית

מספר החלטות בבתי המשפט המחוזיים (ביניהן בת"א 24016-02-12 (מחוזי ת"א), ת"א 49821-12-12 (מחוזי חיפה), ת"א 28923-04-13 (מחוזי חיפה), ת"א 51985-05-14 (מחוזי מרכז), ועוד) הכירו בצורך להעניק "תקופת התארגנות" להורים, במקום בו תביעת הילד בוטלה ומתוך רצון שלא לסכל את עיקרון הפיצוי בגין ההוצאות העודפות הנוגעות לטיפול בילד המוגבל.
בהיעדר הסדר סטטוטורי מפורש, הגיעו חלק מהשופטים למסקנה שיש לגזור תקופת התארגנות בת שנה או שנתיים (הדעות בנושא נחלקו), על יסוד שיקולי היקש לחוק ההתיישנות, סעיפים 17-18, או שיקולי צדק ותקנת הציבור.

ד. המסקנה המעשית: תקופת התארגנות להורים לאחר הלכת המר

מן האמור לעיל עולה כי אף שבדין הכללי "תביעת ההורים" עשויה להיות חסומה מחמת התיישנות כעבור 7 שנים ממועד הלידה, הרי – נוכח המהפך שייצרה הלכת המר בשיטתנו המשפטית, בצירוף שיקולים של מניעת פגיעה קשה בקטין ובמשפחתו והעדר פגיעה ממשית בהסתמכות הנתבעים – נוהגת האפשרות להכיר בהארכת המועד להגשת התביעה לטובת ההורים, לפרק זמן סביר שלא יעלה בדרך כלל על כשנה או שנתיים מיום 28/5/12 (יום מתן הלכת המר).
בתקופה זו, ההורים יהיו רשאים להגיש תביעה בעילת "הולדה בעוולה" גם אם חלפו שבע השנים להגשתה לפי חוק ההתיישנות. כמובן, כאשר הם טוענים כי למעשה עומדות להם עילות נוספות, עליהם להציגן (וניתן שבית המשפט יידרש לשיקולי צדק נוספים).

ה. ניהול הליך ולאן פנינו

בשלב זה, לאחר שהשלמנו "הרכבת הפאזל" המשפטי סביב דיני ההתיישנות ובהתאמה להלכת המר, השאלה המתעוררת בכל מקרה קונקרטי היא:

• אם תביעת ההורים לא התיישנה לפי המועד המקורי בן 7 השנים, אין כל מניעה שהיא תתברר לפי הלכת המר.
• אם ההורים הגישו את התביעה לאחר 7 שנים, אך עדיין במסגרת פרק הזמן "הסביר" ("תקופת התארגנות"), בהתאם לאותן החלטות מחוזיות (שנה או שנתיים מיום 28/5/12) – תביעתם תתברר אף היא לפי הלכת המר.
• ואולם, אם חלף פרק הזמן שהותווה בפסיקה לאחר הלכת המר, סביר שהתביעה תידחה.

כמו כן, כאשר ההורים הגישו תביעה בעילה של "הולדה בעוולה" והתביעה כלל לא התיישנה עובר להלכת המר, אין מניעה להמשיך לבירור כמות שהוא. אמנם, הקטין לא יכול עוד להגיש תביעה עצמאית בעילה של "חיים בעוולה", אך אין בכך כדי למנוע מההורים להגיש את תביעתם ולהיזקק למלוא הסעדים הדרושים לטיפול בילד המוגבל.

ו. סיכום והמלצות פרקטיות לבעלי דין

1. בדיקת מועד הלידה והמרווח עד הגשת התביעה
   • אם לא חלפו 7 שנים ממועד הלידה ועד הגשת התביעה, אין חשש להתיישנות ההורים, והתביעה מתבררת כדרך שגרה לפי הלכת המר.
   • אם חלפו למעלה מ-7 שנים, יש לבדוק האם הוגשה בתוך "תקופת ההתארגנות" (בהתאם לפסיקה המחוזית השונה, שנה או שנתיים ממועד 28.5.12). אם כן – סביר שההורים יוכלו להמשיך בתביעה. אם לא – קיים סיכון שהתביעה תידחה מחמת התיישנותה.
2. הבחנה בין עילת ההורים לעילת היילוד
   • לאור הלכת המר, אין עוד לקטין עילת "חיים בעוולה". אם הוגשה קודם לכן, היא תידחה לפי הלכת המר, אלא אם חל "חריג" בגדר הוראות המעבר (כגון תובענה תלויית ועומדת).
   • ההורים תובעים בעילה של "הולדה בעוולה", הנושאת כעת בחובה את מלוא הסעדים הדרושים לצורך מחייתו של הילד המוגבל והתמודדות המשפחה.
3. שיתוף פעולה מלא עם גורמי הרפואה בקבלת המסמכים
   • בהליכים אלה, היעדר רשומות עלול לפגוע בזכויות שני הצדדים. ההורים נדרשים להציג הוכחות לרשלנות, והנתבעים מבקשים להתגונן בטענה כי פעלו כדין. מומלץ לסייע לקיום גילוי מסמכים מלא ולהגיע לבירור מהיר ויעיל.
4. בחינת הסדרים מוקדמים או פשרה
   • לאור המורכבות בדבר ישנם מקרים בהם כל הצדדים יעדיפו להגיע לפשרה מוסכמת המונעת בזבוז משאבים והתמשכות מחלוקות משפטיות.

לסיכום, המצב המשפטי לאחר ביטול עילת "חיים בעוולה" בהלכת המר מורכב, אך הקו המנחה הוא שבית המשפט ביקש להגן על זכויותיו של הקטין ועל הדאגה לצרכיו, תוך אי-פגיעה של ממש בהסתמכות הנתבעים. התוצאה שנקבעה בכמה מפסקי הדין המחוזיים היא כי להורים תינתן "תקופת התארגנות" מסוימת, שבמסגרתה גם אם חלפו 7 שנים, לא תימנע הגשת תביעתם. בה בעת, אין להרחיב מסגרת זו מעבר לפרק הזמן שמאפשרת הפסיקה, שכן בו טמון איזון ראוי בין שמירה על זכויות הניזוקים, לבין הצורך בוודאות משפטית ותיחום חשיפה אפשרית כלפי הנתבעים.

כל האמור לעיל הנו לעיון כללי בלבד ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני הנדרש בכל מקרה ומקרה.