בשנת 2012 חוללה הלכת ע"א 1326/07 ליאור המר נ' פרופ' עמית (28.5.2012) (להלן: הלכת המר) תפנית משמעותית בדיני הרשלנות הרפואית בכל הנוגע למקרים של הולדה בעוולה. עד לאותו מועד, הוכרה בפסיקה העילה הכפולה: "חיים בעוולה" ליילוד, לפי הלכת ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ (פ"ד מ(2) 85), ו**"הולדה בעוולה"** להוריו. אלא שבהלכת המר בוטלה עילת היילוד של "חיים בעוולה", וכנגדה התרחבה והתגבשה עילת ההורים של "הולדה בעוולה".
בה בעת, שאלה מורכבת שצצה בעקבות הלכת המר הייתה: מהו דינה של עילת "ההורים" כשנדמה היה כי חלפו מעל 7 שנים מיום שהתרחשה העוולה? שהרי מראשית הדרך, עוד בהלכת זייצוב, ההורים יכלו להגיש תביעתם בתוך שבע שנים מעת שנודע להם על המום ועל האפשרות לתביעה, אך לא פעם – ובמיוחד עקב הסתמכותם על העילה הארוכה שהייתה מצויה בידי הקטין (25 שנים) – מצאו הורים את עצמם מגישים תביעתם בחלוף יותר משבע שנים, מתוך הנחה שהקטין עצמו מוסמך לתבוע עוד שנים רבות. בעקבות הלכת המר, נשללה עילת הקטין אך הורחבה עילת ההורים לקבלת מלוא הפיצוי הדרוש לצורכי הילד הנולד במומו. מכאן התהייה: האם ההורים שאיחרו להגיש תביעתם לפי הכללים הרגילים – רשאים עתה לתבוע, או שמא עילת ההורים "התיישנה"?
להלן תתואר השאלה לעומקה, ותיסקר הפסיקה שדנה במצבים אלה.
א. הלכת המר – ביטול עילת הילד והרחבת עילת ההורים
בהלכת המר ביטל בית המשפט העליון את העילה שנודעה כ**"חיים בעוולה"**, במסגרתה יכול היה הילד (שנולד עם מומים) לתבוע את הגורמים הרפואיים בגין עצם חייו הפגומים. תחת זאת, נקבע כי עילת התביעה תיוותר רק בידי הוריו, בעילת "הולדה בעוולה". יחד עם זאת, חשוב היה להבטיח כי הילד בעל המום – הנזקק להוצאות גידול ניכרות ומיוחדות – לא יוותר ללא פיצוי, ומכאן עוצבה הלכת המר כך שההורים יורשו לכלול בתביעתם את מלוא הצרכים שהיו בעבר כלולים בתביעת הילד.
באשר לתביעות תלויות ועומדות בזמן מתן הלכת המר, נקבעו הוראות מעבר. בין היתר, נאמר כי תיקי "חיים בעוולה" שכבר היו תלויים ועומדים ושבהם לא הוגשה תביעת ההורים – ימשיכו להתנהל כמו בעבר, כדי לא להותיר את המשפחה ללא פיצוי. אך נקבע במפורש, שמקום בו מוגשת תביעה חדשה, מנגנון התביעה הוא תביעת ההורים בעילה של "הולדה בעוולה", שכן הלכת המר שללה את עילת הילד.
ב. התעוררות שאלת ההתיישנות על עילת ההורים לאחר המר
עד הלכת המר, הסתמכו רבים על זכות התביעה של הילד ("חיים בעוולה"), שהחוק איפשר להגיש עד גיל 25 (7 שנים + 18). כך, למשל, הורים שבחרו להגיש תביעתם באיחור, לאחר שבע שנות ההתיישנות הרגילה, סמכו על כך שהילד עצמו יוכל בכל מקרה לתבוע עד גיל 25.
אלא שבאה הלכת המר (28.5.2012) והותירה את מעשה התביעה אך בידי ההורים. לכאורה, ברגע שנשללת עילת הילד, ההורים הם הצריכים לתבוע בזמן, אך פעמים רבות עברו כבר למעלה משבע שנים מעת גילוי המום, כלומר: ההתיישנות חלה. האם, אם כן, מנועה עתה תביעת ההורים? האם "ננעלו" שערי המשפט?
כאשר התעוררה שאלה זו בערכאות השונות, נתנה הפסיקה מספר פתרונות כדי למנוע מצב של "קרח מכאן ומכאן": שהמשפחה לא תוכל לזכות בשום פיצוי. בפסיקה הוצגה הכרה בכך שאין הצדקה לשלול מההורים שאיחרו את הגשת תביעתם את מלוא זכותם לתבוע, בשעה שממילא – לפני הלכת המר – הייתה תביעת הילד קיימת ומתיישנת רק כעבור 25 שנה.
ג. "תקופת התארגנות" – פתרון שניתן בפסיקה
כמה וכמה פסיקות של בתי המשפט המחוזיים (וראו, למשל, ת"א 28923-04-13 ג' נ' פוקשנסקי; ת"א 49511-07-12 א' ואח' נ' מור – המכון למידע רפואי (כב' השופט אהרון מקובר); ות"א 24016-02-12 פלוני (קטין) נ' בית חולים הדסה עין כרם (כב' השופטת ד' גנות)) החלו להכיר בצורך להעניק להורים "תקופת התארגנות" מסוימת מעת שנפסקה הלכת המר, שבה עדיין יורשו להגיש תביעתם בעילה של "הולדה בעוולה". זאת, מתוך ראייה כי שינוי ההלכה הביא לביטול עילת הילד, ו"מיקם" את עיקר זכות התביעה – שהייתה נתונה לקטין, במועד סביר הרבה יותר – בידיהם של ההורים, שלמעשה, מבחינתם, "התחדשה" העילה רק עם הלכת המר.
חלק מהפסיקות נקבו בפרק זמן של שנה, אחרות – שנתיים, ובודדות אף הצביעו על פרק זמן בן שלוש שנים. כך או אחרת, הכלל העולה הוא שבתי המשפט נמנעו מלחסום הורים ש"שמחו" על עילת הילד עד להלכת המר, ומיד לאחריה הגישו תביעתם – שכן התרחש מצב שלא היה צפוי קודם לכן.
ראוי להפנות בהקשר זה לפסק הדין ת"א (י-ם) 29651-08-12 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' חמימי (כב' השופטת תמר בזק רפפורט, 2/6/13), שם הוצע ליישם על דרך היקש את המנגנון הקיים בסעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות, המעניק "תקופת התארגנות" של שנה לפחות במקרים מסוימים, אף על מצב דומה למקרה שלפנינו.
ד. המצב לאחר החלטות בעניין הסהר האדום ומכבי שירותי בריאות
לאחר הלכת המר, הלכו ונצטברו מקרים שהגיעו לבית המשפט העליון בסוגיות שונות של תזמון ההתיישנות ("קו הגבול" – 28.8.15; ראו, לדוגמה, רע"א 4512/13 הסהר האדום נ' פלוני (28.8.14); וכן רע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.16)). שם הובהר, בין היתר, שמקום בו עילת ההורים התיישנה עוד טרם המר, עדיין מתאפשרת הגשת תביעת הילד עד למועד מסוים; וכן ש"כלל המעבר" – שאיפשר הגשת תביעת הילד אף אם עילת ההורים חדלה – הוכנס "לפרק זמן" והוארך בהדרגה (תיאומים בין 28.5.13 ל-28.8.15, עד ל– 31.12.17).
מכאן שחידודי הפסיקה התמקדו בעיקר בתביעות הילד, ובצורך לאפשר להגישן על אף שהתרחשה הלכת המר, כאשר תביעת ההורים כבר התיישנה. עם זאת, העובדה שנותרה אפשרות כזו לקטין מלמדת על מגמה כוללת בפסיקת בית המשפט העליון, שלא לחסום את אפשרות קבלת הפיצוי בגין ההוצאות העודפות שהמום גורר.
ה. תביעת ההורים – האם התיישנה או קמה מחדש?
נוכח האמור לעיל, הגישה הרווחת בבתי המשפט הייתה שאין לחסום על הסף תביעת הורים שהוגשה לאחר תום שבע השנים הנהוגות, ובלבד שזו הוגשה בתוך "תקופת התארגנות" סבירה לאחר הלכת המר. כפי שהוסבר, הלכת המר, למרות שלא "יצרה" עילת הורים חדשה, למעשה הרחיבה את הסעדים שלהם (החלת הסעדים שהיו שייכים לקטין), באופן שמצדיק לראות בגישתם של ההורים – שאולי לא תבעו במועד – כלא "מאחרת" מכוח השינוי בהלכה, ולהעניק להם ארכה לצורך הגשת התביעה; שאם לא כן, יצאו נפסדים באופן לא הולם (ראו ת"א (ת"א) 24016-02-12 פלוני (קטין) נ' הדסה עין כרם (כב' השופטת ד' גנות); ת"א (חי') 28923-04-13 ג' נ' פוקשנסקי).
העמדה שאומצה בשלל פסקי דין גם ביססה עצמה על הגיון דומה לזה שבדיני ההתיישנות עצמה – כאשר נוספים נדבכים לסעד או כאשר הזכות עוברת בצינור משפטי כלשהו, אין חוסמים על הסף באופן שאינו מידתי. משכך, יש להזכיר כי פסיקה אחת (כמו ת"א (נצ') 999-01-12 אבו ליל נ' בית חולים אי.מ.מ.ס (כב' השופט י' בן חמו)) שכאמור דחתה גם את תביעת ההורים וגם את תביעת הילד, נותרה חריגה בנוף הפסיקה המאוחרת, וזכתה לביקורות מדו"חות של שופטים בערכאות אחרות.
ו. סיכום ומבט לעתיד
סוגיית עילת ההורים "הולדה בעוולה" לאחר המר מלמדת כי אין לראות בשבע השנים שמניין עילת הרשלנות שקדמה להלכת המר משום סיכולה המוחלט של תביעת ההורים, במקום שבו התובענה הוגשה בסמוך יחסית לאחר שנקבעה ההלכה החדשה, או בתוך "תקופת התארגנות" שנקבעה לארך של שנה או שנתיים, לפי פסיקות בתי המשפט המחוזיים.
הפסיקה וניתוחי המלומדים מצביעים על כך שהחרגת כלל ההתיישנות במקרה של "הלכת המר" הכרחית כדי למנוע את אותו מצב אבסורד של "הורים יוצאים וידיהם על ראשיהם" ללא כל פיצוי להם ולילד בעל המום. למעשה, חלק מהסעדים ה"לא מנוצלים" של הילד הועברו להורים. במציאות זו, פתרונות "תקופת התארגנות" בני שנה או שנתיים "נשלפו" ממקומות של הוראות מעבר בחוק עצמו (סעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות), או מכוח פסיקות ביניים של בית המשפט העליון.
ממילא, נראה אפוא כי אין מקום לטעון שהעילה התיישנה באופן קטגורי, אלא – במצבים הנכנסים לגדרם של אותן "תקופות התארגנות" – העילה "התעוררה מחדש" בהלכת המר. והלכה למעשה, ככל שתביעת ההורים הוגשה בסמיכות להלכת המר, ובוודאי אם הוגשה תוך שנה או שנתיים מיום מתן פסק הדין המר, הגישה המקובלת היא שאין לסלקה על הסף בטענת התיישנות.
נספח: מובאות פסיקה עיקריות
- הלכת המר – ע"א 1326/07 ליאור המר נ' עמית (28.5.12).
- הלכת זייצוב – ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85.
- הלכת זאבי – רע"א 9444/12 זאבי נ' פלוני (28.4.13).
- בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' פלוני (28.8.14) – התייחס לשאלת המועדים להגשת תביעת הילד כאשר עילת ההורים התיישנה.
- מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.16) – הסדירו מועדי התיישנות נוספים.
קריאה נרחבת:
- אסף פוזנר "מזייצוב עד המר: חלק ב' – בין חיים בעוולה להולדה בעוולה: היבטים מעשיים של הוראות המעבר שבפסק דין המר", ספר שלמה לוין (2013) 489.
- פסקי הדין ת"א (ירושלים) 29651-08-12 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' חמימי, (כב' השופטת תמר בזק רפפורט, 2/6/13); וכן ת"א (חי') 28923-04-13 ג' ואח' נ' ד"ר אלה פוקשנסקי (כב' השופט חננאל שרעבי); ת"א (ת"א) 24016-02-12 פלוני נ' הדסה עין כרם (כב' השופטת ד' גנות).
מסקנה:
"אין להשאיר את ההורים ואת הילד חסרי הגנה וסעד, רק מפני קיצור תקופת ההתיישנות בעקבות הלכת המר. עילת ההורים אמנם הייתה קיימת טרם המר, אך עם ביטול עילת הקטין היא הפכה למקור המרכזי לפיצוי צרכיו. מכאן, שמעשית 'ניעורה' היא לחיים, ומשכך הורים שהגישו תביעתם בסמוך לפרסום הלכת המר – תביעתם לא תידחה מחמת התיישנות, ויוקצה להם פרק זמן סביר לכך."
כך נוצר האיזון בין שמירה על זכויות הורים וילדם הפגוע, לסוגיית ההתיישנות, תוך שנתמלאת התכלית: הילד ובני משפחתו לא יצאו "קרחים מכאן ומכאן", והמעוול לא מנצל את ביטול העילה המקורית של הילד להימנע מכל פיצוי שייתכן והיה חייב בו ממילא, אלמלא השתנתה ההלכה.
כתיבת תגובה