לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

מבוא

הלכת המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית [פורסם בנבו] (28.5.2012)) חוללה מהפכה בדיני הנזיקין בכל הנוגע לתביעות בגין הולדה בעוולה. עד להלכת המר, מוכרת הייתה בפסיקה (לאחר הלכת זייצוב משנת 1986) עילת תביעה ליילוד בעוולה של "חיים בעוולה", וכנגדה עילת תביעה של ההורים בעוולה של "הולדה בעוולה" בהיקף מצומצם יותר. אולם, בהלכת המר בוטלה עילת "חיים בעוולה" של הילד, ותחת זאת הורחבה עילת התביעה של ההורים – "הולדה בעוולה" – כך שכל צורכיו של הילד בעל המגבלה (למשך כל תוחלת חייו) יוכלו להיתבע מעתה במסגרת תביעת ההורים.

שינוי דרמטי זה הצריך, הלכה למעשה, עיצוב "הוראות מעבר" מן המצב הישן (הלכת זייצוב) אל המצב החדש (הלכת המר). בית המשפט העליון, בפסקי דין שונים שבאו בעקבות הלכת המר, פיתח את פסיקתו בדבר דרך יישום ההלכה במצבים שונים, שאירעו לפני שנתנה הלכת המר או שהגיעו בשערי בתי המשפט לאחריה. לקט זה של "הוראות מעבר" נועד למנוע מצב שרק בשל השינוי ההלכתי, תישלל מן התובעים (הורים וילד) האפשרות לקבל פיצוי, הגם שהתגבשה בהסתמך על המצב הישן.

מאמר זה יסקור בקצרה את התפתחות הפסיקה: מן הקביעה המהותית של הלכת המר, דרך פסקי הדין המנחים שניתנו בפרשות "שירותי בריאות כללית" ו"הסהר האדום", וכלה בהבהרות שנוספו בפרשת "מכבי שירותי בריאות". לבסוף, יוצגו עיקרי הקריטריונים שנקבעו לעניין מועד ההתיישנות ודרך יישומן של הוראות המעבר.

1. הלכת זייצוב והמצב שקדם להלכת המר

במשך כ-25 שנים נהגה במשפט הישראלי ההלכה שנקבעה בפרשת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)), אשר הכירה בשתי עילות תביעה נפרדות במקרי "הולדה בעוולה":

• עילת ההורים בגין "הולדה בעוולה": אפשרה להורים לתבוע פיצויים על ההוצאות העודפות והנזקים שנגרמו להם עקב לידתו של ילד בעל מום, אשר בבדיקה ראויה ניתן היה למנוע את לידתו.
• עילת הילוד בגין "חיים בעוולה": אפשרה ליילוד, כאשר בריאותו לקויה מלידתו בשל התרשלות גורם רפואי, לתבוע פיצוי בטענה שהוריו היו בוחרים להימנע מן ההיריון או מפני הימשכותו, אילו ידעו על המום. עילת הילד זכתה לתקופת התיישנות ארוכה – למעשה עד גיל 25.

כל עוד שררה הלכת זייצוב, יכלו אפוא ילודים להגיש את תביעתם האישית ("חיים בעוולה") במשך תקופה של 25 שנים (מרגע לידתם). מנגד, להורים עמדה זכות תביעה מצומצמת יותר, והתיישנותם עמדה על 7 שנים בלבד מיום הלידה.

2. הלכת המר: ביטול עילת "חיים בעוולה" והרחבת עילת ההורים

בפסק הדין בעניין המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית), שניתן ביום 28.5.2012, צעד בית המשפט העליון צעד דרמטי, כאשר ביטל את עילת התביעה של הילוד בגין "חיים בעוולה", בשל הקושי המהותי והערכי העולה ממנה, ובה בעת הרחיב במידה ניכרת את עילת התביעה של ההורים – "הולדה בעוולה". בעקבות הרחבה זו, רשאים ההורים לתבוע לא רק את נזקם הם (כאב וסבל, הוצאות הטיפול בילד, הפסדי השתכרות להורים וכדומה), אלא גם את מלוא ההוצאות והנזקים הנדרשים לשם מימון כל צרכי הילד המוגבל, לכל אורך תוחלת חייו.

בקצרה, הלכת המר יצרה "חלופה" לתביעת היילוד – כעת עומדת להורים עילת תביעה שתכלול את מלוא צרכי הילד למשך חייו (בין השאר, נוכח ההכרה ב"נזק ראייתי" שנגרם להורים). מנגד, התקצרה תקופת ההתיישנות: עם ביטול העילה של הילד, שוב אינה עומדת ליילוד האפשרות לתבוע עד גיל 25, אלא עילת התביעה היא של ההורים, שתתיישן בחלוף 7 שנים מיום לידת הילד.

הוראת המעבר בהלכת המר

בית המשפט הכיר בצורך להימנע מקיפוחן של משפחות שכבר היו בעיצומו של הליך משפטי, או שכבר הסתמכו על ההלכה הקודמת (זייצוב) כאשר "ישן" בידם פרק זמן נוסף עד להתיישנותה של תביעת הילוד. לפיכך נקבעה בהלכת המר "הוראת מעבר", ולפיה במקרים שאירעו לפני מתן פסק הדין בעניין המר (28.5.2012) – ילודים שהגישו כבר את תביעותיהם בעילה של "חיים בעוולה" (בלי שתוגש במקביל תביעת ההורים), תמשיך תביעתם להתברר "כפי שהייתה" עד אז. מאידך, אם הוגשה בזמן גם תביעת ההורים לצד זו של הילד – הוסב עיקר הפיצוי אל ההורים, ותביעת הילד אין לה תקומה עוד.

אלא שהוראת מעבר זו, כפי שנוסחה במקור, לא כיסתה את מלוא המצבים האפשריים, בייחוד כשמדובר בתביעות שהוגשו לאחר הלכת המר, או מקרים בהם תביעת ההורים התיישנה, בעוד תביעת הילד לא התיישנה וכדומה.

3. החלת הוראות המעבר: "שירותי בריאות כללית" ו"הסהר האדום"

בפסיקה שלאחר הלכת המר נקבעו כמה וכמה פסקי דין משלימים, המפתחים את הוראות המעבר למקרים סבוכים ונדחים יותר. בין החשובים שבהם ניתן למנות את פסקי הדין המכונים לפעמים על שם הצדדים המופיעים בהם:

1. רע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' פלוני (28.8.14) (להלן: הלכת הסהר האדום):
   בפסק דין זה הוסיפה הפסיקה מנגנון מעבר כך שבעוד עילת ההורים בגין "הולדה בעוולה" התיישנה – אך טרם ניתנה הלכת המר, נשמרה אפשרות לעילת היילוד ("חיים בעוולה") באותם מקרים, בתנאי שתוגש עד למועד מסוים (28.8.15).
2. רע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (28.12.14) (להלן: הלכת שירותי בריאות כללית):
   עסק במצב בו הלכת המר נכנסה לתוקף באמצע מרוץ ההתיישנות של ההורים, והותיר אותם ללא סיפק בידם להגיש את התביעה, הגם שהבינו, בדיעבד, שעליהם להגיש תביעתם בזריזות ולא לסמוך עוד על תקופת ההתיישנות הארוכה של תביעת הילוד. נקבע כי גם לקבוצה זו יש להאריך את המועד להגשת תביעת היילוד עד ליום 28.8.15.

4. הלכת מכבי שירותי בריאות (2016) והשלמת ההסדר

לבסוף, ברע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.16) (להלן: הלכת מכבי), נדרש בית המשפט העליון למקרה נוסף שטרם הוסדר: מה דין ילדים שעילת ההורים שלהם התיישנה יותר משנה לאחר פסק הדין בעניין המר, ואז, לכאורה, כבר לא היו זכאים עוד להאריך את המועד? פסק הדין מכבי "משך" עוד את קו הגבול ואיפשר ליילוד להגיש את תביעתו (בעילה של "חיים בעוולה") עד ליום 28.8.15, ויתרה מכך, קבע פרק זמן נוסף (עד 31.12.17) לקבוצה מסוימת של ילדים אשר עמדה בקריטריונים שם (כגון שלא התיישנה עילת הילוד). תוצאה זו הנומקה בצורך למנוע "שוקת שבורה" מילדים שנזקם הוא עצום, והוריהם לא הבינו, או לא יכלו להבין, שעליהם להגיש תביעתם בתוך שנה מאז הלכת המר.

5. מועד ההתיישנות והצורך ב"תקופת התארגנות" להורים

מה השתנה למעשה בהלכת המר? הלכת המר לא המציאה לראשונה את העילה של ההורים – "הולדה בעוולה" – אלא ביטלה את עילת הילוד והרחיבה את עילת ההורים לתביעת מלוא צרכי הקטין. ה"טריק" שבדבר הוא, שעילת ההורים עשויה להתיישן בתוך 7 שנים מיום הלידה, בעוד שעילת הילד הזמינה 25 שנים. על משפחות אשר הסתמכו בעבר על כך שעילת הילד לא תתיישן עד גיל 25, נחת לפתע שינוי ההלכה, והם מצאו עצמם עלולים להיות "קרחים מכאן ומכאן": עילת הילוד בוטלה, ואילו עילת ההורים לכאורה כבר התיישנה.

התוצאה – אלמלא הוראות המעבר שהתפתחו – הייתה גורמת לאותן משפחות להיוותר ללא אפשרות לקבל פיצוי, חרף ההסתמכות ארוכת השנים על דין קיים ועל האפשרות לא להגיש תביעה עד למועד מאוחר יותר. כפועל יוצא מכך, הוכרו בנסיבות השונות "תקופות ביניים" ו"תקופות התארגנות" שבמסגרתן ניתן היה לתבוע בכל זאת לפי העילה הישנה (היילוד) או לפי העילה החדשה (ההורים), אף שלא לכאורה לפי הדין ה"רגיל" של ההתיישנות.

שורת פסקי דין אישרה גישה ולפיה, במקום שבהעברת מלוא צרכי הילד אל ההורים נודע (הלכה למעשה) לראשונה להורים על "עילה מורחבת" העומדת להם – יש להורות על מתן שהות נדרשת להגיש את תביעת ההורים. במקרים רבים נקבע שהשהות שניתנה כך עומדת על שנה או שנתיים או שלוש, לרוב סביב פרק השנה או השנתיים. יש שסברו כי יש להשלים חסר בהוראות ההתיישנות, וליישם "על דרך ההיקש" את מנגנוני העיכוב שמופיעים בסעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות.

6. סיכום עיקרי הוראות המעבר הקיימות

הוראות המעבר אינן מעוגנות בחקיקה; הן פותחו בפסיקה. עיקריהן הם:

1. כאשר לא הוגשה תביעת ההורים אבל הוגשה, בתוך המועד, תביעת הילוד בהסתמך על הלכת זייצוב – רשאי הילוד להמשיך תביעתו על אף ביטול העילה (הוראת המעבר בהלכת המר) ואף הוגדרו מועדים אחרונים להגשת תביעה כזו (28.8.15 או 31.12.17 בהתאם לנסיבות) – בהתאם להלכות הסהר האדום ומכבי.
2. כאשר הוגשה (או טרם הוגשה) תביעת ההורים ולא חלפה תקופת ההתיישנות (7 שנים) במועד הלכת המר – והם לא הספיקו בגלל ציפייתם לעילת הילוד – מערך פסקי הדין משנת 2014-2016 (למשל, הלכת שירותי בריאות כללית והלכת מכבי) מאפשר להמשיך בתביעת היילוד עד למועד שנקבע, תוך מניעת "שוקת שבורה" מהילד או מהמשפחה.
3. וכאשר תביעת ההורים התיישנה בטרם הלכת המר – בעוד שעילת היילוד לא התיישנה – נקבע בפס"ד הסהר האדום כי הילוד זכאי להגיש את תביעתו עד ליום 28.8.15.
4. לבסוף, כאשר עילת ההורים התיישנה לאחר הלכת המר, אך יותר משנה לאחריה – בא פסק דין מכבי והורה על המשך הארכת המועדים, לפי נסיבות הקבוצה.

ככלל, הפסיקה אבחנה בין מצבים שבהם עילת ההורים התיישנה לפני המר, או סמוך לאחריה, ובין מצבים שבהם התיישנה זמן רב לאחר מכן, ושירטטה קווי תיחום בלוח הזמנים. מטרת כל אותם מועדים היא לאפשר "תקופת מעבר" סבירה, שבה לא תיחסם תביעתם של מי שהסתמכו על דיני זייצוב, ומנגד להימנע מהמשך נצחי של סכנת התביעה כנגד הגורמים הרשלנים (לכאורה).

סיכום ומבט לעתיד

תביעות "הולדה בעוולה" עברו דרך התפתחות ארוכה: מהכרה בשתי עילות נפרדות בהלכת זייצוב (עילת הילד + עילת ההורים), ועד לביטול העילה של "חיים בעוולה" בהלכת המר. בדרך, הוסבה עיקר האחריות מהילד אל הוריו, אך בד בבד צמצמה הפסיקה את מרחב הזמן להגשת התביעה – שבע שנים בלבד. כדי לא לקפח משפחות שהסתמכו על הדין הישן, נדרשה שרשרת של פסקי דין שיצרו תקופות ביניים ומועדים חריגים, המגבילים את תחולת הלכת המר על מקרים שכבר ארעו קודם לכן.

המפתחות להבנת הסוגיה (על רגל אחת) הם:

1. דאגה למימון צרכי הילד מצד המעוול, הגלומה בעקרונות היסוד של דיני הנזיקין.
2. אי-פגיעה בהסתמכות וודאית של תובעים שהסתמכו על הלכת זייצוב ועל תקופת ההתיישנות הארוכה של עילת הילוד.
3. יישוב עם "דיני ההתיישנות" ועם אינטרס סופיות הדיון.

המערכת המשפטית עדיין נדרשת מדי פעם לדון במקרים נוספים על רקע הלכת המר, אך חלק הארי של הסוגיות כבר הוסדר במסגרת פסקי הדין בעניין הסהר האדום, שירותי בריאות כללית ומכבי. הקו המנחה בכולם: לא להשאיר את הילד נטול פיצוי, ולא לחרוג, מעבר לצורך, מעקרונות סופיות הדיון והגנת הנתבעים.

בכך הושלמה כעיקרה אותה "מהפכה" בהלכות "הולדה בעוולה": מהלכת זייצוב ועד הלכת המר והשלכותיה – והותוו כללי התחולה בזמן, הלכה למעשה, על רקע עיקרון-העל: לא לסגור את דלתות בית המשפט בפני הקטין (ובעקיפין גם הוריו), אך במקביל לא לפגוע במועד שהתיישן זה מכבר עבור מצבים שלא עודכנו כיאות.

הערה: מאמר זה אינו תחליף לייעוץ משפטי. בכל מקרה קונקרטי, יש לעיין בפסיקה הרלוונטית ובדברי החקיקה, ולבחון את העובדות המדויקות לפי העקרונות שנקבעו.