לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

מבוא

הלכת המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית, פורסם בנבו, 28.5.2012) חוללה תפנית דרמטית בסוגיית עילת התביעה במקרים של הולדה בעוולה, כאשר ביטלה את העילה המכונה "חיים בעוולה" שהייתה נהוגה מאז הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)). במקום עילת הילוד ב“חיים בעוולה”, נותרה בידי ההורים עילת התביעה בגין "הולדה בעוולה", המתוקנת ומורחבת ביחס לעבר. לצד זאת, נקבעה בהלכת המר “הוראת מעבר” לפיה תביעות שהוגשו כבר, בתנאים מסוימים, לא תידחינה בלא סעד, כדי למנוע מצב בו יישאר קטין פגוע ללא מקור מימון לכל חייו.

ברם, השינוי בהלכת המר יצר חוסר בהירות בשאלת תקופת ההתיישנות של תביעת ההורים – עילת “הולדה בעוולה” – כאשר בטרם ההלכה נהגו הורים רבים להסתמך על כך שלילד עצמו עומדת תביעת "חיים בעוולה" למשך 25 שנים, כנזכר בהלכת זייצוב. בהתאם לאותה הסתמכות היסטורית, חלק מההורים לא מיהרו לתבוע בגין הנזק (או הסתפקו בתביעתם המצומצמת כמיטיבים), שכן נוכח הלכת זייצוב ניתן היה לשמור את עיקר הרכיבים הכספיים המשמעותיים עבור תביעת הילד עצמו. כעת, בעקבות ביטול עילת הילד, מבקשים הורים להגיש את תביעתם גם בעבור אותם רכיבים וסעדים ש”התגוללו” אליהם מהקטין. ואולם, מנגד נטענת כנגדם טענת התיישנות מחמת חלוף שבע שנים מאז אירוע הלידה או מועד הידיעה על הנזק.

בנסיבות אלו, נוצרה אי בהירות: האם חוסר התייחסות המחוקק וההלכה עצמה לסיטואציה החדשה מבטא "הסדר שלילי" – כלומר, שדין ההורים שלא הגישו בעבר את תביעתם להתיישן – או שמא "לא נאמרה המילה האחרונה" ויש מקום להשלמת החסר על דרך של דוקטרינת ההיקש. בשאלות אלו דנו שורה של פסקי דין, הן בבית המשפט העליון הן במחוזיים.

סעיף א': הוראת המעבר – נקודת המוצא

בפסק הדין בהלכת המר נקבעה הוראת מעבר מפורשת: כאשר בעת מתן פסק הדין עמדו תביעות תלויות ועומדות, נקבע שלא תסוכל זכות הילוד (אם לא הגישו ההורים תביעה) או לא תסוכל זכות ההורים (אם הוגשה תביעתם), חרף ביטולה של עילת הילד. אולם ההלכה לא הכריעה, ביודעין, בשאלות נוספות של תחולה בזמן. כך לדוגמה, מה דינן של תביעות שטרם הוגשו עד מועד פסק הדין, או מה יקרה אם תביעת ההורים התיישנה עוד קודם ודווקא לילד הייתה, לכאורה, זכות תביעה ארוכה עד גיל 25 על פי זייצוב.

על רקע זה, התעוררו במהלך השנים מקרים שונים בהם נעשה ניסיון לבחון את גבולות התחולה של הלכת המר:

• רע"א 9444/12 זאבי נ' פלוני (פורסם בנבו, 28.4.2013) – העוסק ב"מקרים המעורבים", וכיצד חל הדין על תביעת הילוד שהוגשה במועד, בשעה שתביעת הוריו התיישנה.
• רע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל-אלאל) נ' פלוני (פורסם בנבו, 28.8.2014) – העוסק במועד האחרון להגשת תביעת הילוד במקום שהוריו לא יוכלו עוד להגיש תביעתם.
• רע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (פורסם בנבו, 28.12.2014) – העוסק במקרה בו תביעת ההורים התיישנה שנה לאחר מר; וכו'.

בפסיקה זו, הותוו כללים שונים והוארכו מועדים להגשת תביעות, תוך איזון בין אינטרס ההסתמכות של המזיקים, שעוד לפני הלכת המר עמדו חשופים לתביעת הילד עד גיל 25, לבין אינטרס ההסתמכות של ההורים, שסמכו על הלכת זייצוב שלא הצריכה הגשת תביעה מטעמם בתוך שבע שנים, באשר עיקר הסעדים היו ממילא בידי הילוד.

סעיף ב': שאלת "הסדר שלילי" מול "היקש" – חסר חקיקתי

על פי חוק ההתיישנות, תביעת נזיקין של “מי שאינו קטין” מתיישנת תוך שבע שנים מיום היווצרות העילה (סע' 5-6 לחוק ההתיישנות). הלכת המר ביטלה את העילה של הילד ולכן הורים רבים, שלא תבעו בתקופה הרגילה (תוך שבע שנים), ניצבים לכאורה בפני טענת התיישנות.

מתעוררת איפוא השאלה: האם יש לראות בחוסר ההתייחסות של הלכת המר למצב הורים כאל "הסדר שלילי", הקובע בהכרח שרק עילה קיימת (הילד) בוטלה מיידית בלי ליצור מנגנון של הארכת מועד או תקופת התארגנות, או שמא מדובר ב"לא נאמרה המילה האחרונה", כלומר שהשתרר מעין "חסר חקיקתי" שניתן (ואף ראוי) להשלים באמצעות דוקטרינת ההיקש.

בתי המשפט המחוזיים בכמה החלטות (למשל ב-ת"א (חי) 28923-04-13, ת"א (נצ) 20447-06-12, ת"א (י-ם) 29651-08-12, ות"א (מר') 24016-02-12*) נדרשו לכך, והדעות נתפצלו. בכמה עניינים נפסק שיש להחיל על דרך היקש “תקופת התארגנות” של שנה או שנתיים ממתן הלכת המר, בדומה לתקופות דומות בחוק ההתיישנות (למשל סע' 17-18 לו) או בדומה להלכות נוספות במשפט הנזיקין. גישה זו מבוססת על ההכרה בקושי שנוצר כאשר הורים שלא הגישו תביעתם במועד (משנשענו על עילת הילוד עד גיל 25) עלולים לאבד את זכותם לפיצוי בהינף חרב, אגב שינוי ההלכה ובלתי צפוּי. בבסיס גישה זו ניצב ההיגיון כי השינוי בהלכה גרר "הסבה" של רכיבי נזק נרחבים שהיו של הילד, אל ההורים; ומשכך יש ליתן להם פרק זמן סביר להיערך לתביעה, כדי שלא יוותרו "קרחים מכאן ומכאן".

סעיף ג': אנלוגיה לסעיפי התארגנות בחוק ההתיישנות

כאמור, כמה פסקי דין מחוזיים נסמכו על היקש לסעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות. סעיפים אלה קובעים כי גם כאשר תקופת ההתיישנות חלפה, ניתנת לתובע ממילא ארכה של שנה לפחות, אם מתקיימים תנאים כגון: (1) שלא הייתה לו אפשרות להגיש התביעה בשנה האחרונה להתיישנות (סעיף 17), (2) הסבת הזכות בירושה (סעיף 18).

בתי המשפט התרשמו כי במצב שנוצר לאחר הלכת המר, אין לומר שמדובר ב"הסדר שלילי" המשאיר הורים אלה בלא כל סעד. תחת זאת, הצביעו השופטים על "לא נאמרה המילה האחרונה", כלומר אין מניעה להשלמת החסר בעזרת סעיף 1 לחוק יסודות המשפט ("השלמה על דרך ההיקש"), והסעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות נתנו השראה לכך.

ודוק: אין כאן קביעה להחלתם המפורשת של סעיפים 17-18 "אחד לאחד", שהרי אין תקנה מפורשת. אלא מצאו בתי המשפט כי העיקרון ותכלית ההוראות האמורות מורים שכאשר מתרחשת סיטואציה מפתיעה היוצרת צורך בהעברת זכות תביעה מאדם אחד לאחר, יש לאפשר פרק זמן סביר של התארגנות לאותו בעל דין חדש. אמנם אין הוראה כאמור בחוק, אך אין לראות בהיעדרה של הוראה כזו משום הסדר שלילי, שכן המחוקק כלל לא צפה מציאות הלכתית של "ביטול תביעת הילד" והעברת הסעדים להורים.

סעיף ד': ה"תקופה הסבירה" וגבולותיה

לצד עצם ההכרה בצורך בתקופת התארגנות עומדת השאלה מה אורכה הראוי. מקצת מפסקי הדין המחוזיים הציעו לתת שנה אחת, אחרים הצביעו על שנתיים או שלוש. עם הזמן, גם בשורה של פסקי דין של בית המשפט העליון (ראה במיוחד ב-רע"א 4512/13 וב-רע"א 7490/14) נקבעו מועדים ספציפיים (כגון 28.8.15, 31.12.17) כדי לספק פרקי התארגנות שונים. הקו המנחה הוא: ככל שהתובעים נחשפו לשינוי ולמצב המשפטי החדש זמן רב יותר, קטֵנה ההצדקה להארכה משמעותית. מאידך, ככל שהתביעה התיישנה בסמוך למועד הלכת המר, תגבר הנטייה להאריך מועד ולקבוע כי ניתן עוד להגיש תביעת ילוד (או הורים) אף אם חלף הזמן הקבוע בדין הרגיל, וזאת כדי למנוע תוצאה אבסורדית בה נותר הקטין בלא פיצוי לאחר שנים ארוכות של הסתמכות על הלכת זייצוב.

סעיף ה': סיכום והערות נעילה

נראה כי בכל הנוגע ל"הולדה בעוולה", שאלת ההתיישנות שלאחר הלכת המר טרם הוסדרה באופן גורף בחקיקה או בפסיקה אחידה. הטענה כי מדובר ב"הסדר שלילי" ושאין מקום להעניק להורים (אשר הסתמכו על עילת הילד) ארכת זמן נוספת, עלולה להשאיר ילדים קשים ללא פיצוי, וזאת על אף שלפני כן היו אותם נתבעים חשופים לתביעת הילד עד גיל 25 (לאור הלכת זייצוב).

מנגד, התפיסה ש”לא נאמרה המילה האחרונה" מצדיקה פרשנות גמישה, השלמת החסר בעזרת דוקטרינת ההיקש לסעיפי "תקופת התארגנות" בדומה לסעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות, ולהעניק להורים פרק זמן סביר – לרוב שנה או שנתיים – ממועד הלכת המר, שבו יתאפשר להם להגיש את תביעתם בלא שתעמוד למזיק טענת התיישנות. בפרקי זמן אלו לא נפגעת ציפייתו המהותית של הנתבע, שכן הוא היה ערוך להגן על עצמו גם מפני עילת הילד, לאורך שנים רבות. כך נמנעת סתימת הגולל על תביעת הולדה בעוולה.

בהתאם למגמה פסיקתית שהסתמנה, וכפי שניתן לראות בשורת פסקי דין (למשל בת"א (מרכז) 2442-06-13 פלוני נ' קופת חולים לאומית, ת"א (חיפה) 24016-02-12 פלוני נ' ביה"ח הדסה עין כרם, ועוד) – נטייתם של בתי המשפט היא לא לסגור את דלתות בית המשפט מפני התובעים, אלא לאמץ פרשנות המקנה תקופת התארגנות סבירה, ובכך לאזן בין זכויות הנפגעים, לבין הגנתן המוכרת של דיני ההתיישנות על ציפיית הנתבעים שלא להתמודד, מקץ שנים, עם תביעה.

בתום דברים יצוין, כי יתכן שעדיין אין לעניין זה “סוף פסוק”. אולם, כך נראה, בתי המשפט מכירים בקשיים המעשיים והמשפטיים שנוצרו בהעברת הסעדים מהילד להורים, ואינם נוטים לגזור גזרה קשה, לפיה כל הורה שחלפה לגביו תקופת שבע שנים – תיחסם תביעתו בן-לילה, וזאת על אף שהמזיק עמד ממילא בסיכון לתביעת הילד עצמו, שנים ארוכות. הגם שאין מנגנון חקיקתי מפורש, דומה כי "לא נאמרה המילה האחרונה" והפסיקה נוטה אל דוקטרינת ההיקש, בחתירה לפתרון צודק ומתואם עם תכליות דיני הנזיקין ודיני ההתיישנות.

(סוף)