לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

א. מבוא ודברי רקע
פסק דינו של בית המשפט העליון בעניין ע"א 1326/07 המר נ' עמית (ניתן ביום 28.5.2012) חולל שינוי דרמטי בתחום התביעות בגין הולדה בעוולה. עד למתן פסק דין המר, בהמשך להלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)), הכירה הפסיקה הישראלית הן בעילת היילוד (הידועה כ"חיים בעוולה") והן בעילת ההורים (הידועה כ"הולדה בעוולה"). אלא שבהלכת המר בוטלה עילת הילוד בגין חיים בעוולה. תחתיה, הועצמה עילת ההורים, תוך הרחבת הפיצויים שניתן להורים לתבוע בעבור צרכיו העודפים של הקטין מוגבל-הכושר (מיום לידתו ועד אחר תום תוחלת חייו).

בסמוך לאחר הלכת המר, נוצר מצב מורכב לגבי תביעות של משפחות אשר קיוו להישען על פרק זמן ההתיישנות הארוך (25 שנה) שעמד ליילוד, ואולם כעת – משעילת היילוד בוטלה – עלולה תביעת ההורים להיחסם בטענת התיישנות (הרי למבוגר עומדת תקופת התיישנות של 7 שנים בלבד). מכאן עולה ה"פרדוקס": האם, למרות ביטול עילת הילוד, רשאים הורים, אשר בהתאם להלכת זייצוב סברו שיש בידם די זמן להגשת תביעה של ילדם, לתבוע בעצמם – שנים לאחר לידת הקטין – בגין הולדה בעוולה?

מתוך רצון להימנע מפגיעה חריפה בניזוקים פוטנציאליים, קבע בית המשפט העליון בהלכת המר "הוראת מעבר", אך זו עסקה רק במקרים שהיו "תלויים ועומדים" בעת מתן פסק הדין. בהמשך, ניתן היה פסקים נוספים כגון:

• רע"א 9444/12 זאבי נ' פלוני (28.4.2013)
• רע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ' פלוני (28.8.2014) (להלן: "הלכת הסהר האדום")
• רע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (28.12.2014)
• רע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.2016) (להלן: "עניין מכבי")
• וכן פסקי דין מרובים של בתי המשפט המחוזיים, כגון: ת"א (מרכז) 39553-08-15 לוי נ' מכבי (26.1.2016); ת"א (חי) 28923-04-13 ג' ואח' נ' ד"ר אלה פוקשנסקי (18.11.2013); ת"א (ירו') 65588-12-17 פלוני נ' חלדון אשמר (14.11.2018); ע"א 7903/16 פלוני נ' מכוני אבחון בשפלה (2.4.2017) ועוד.

במאמר זה, נסקור את הרקע להתעוררות הפרדוקס, נבחן את הניתוח המשפטי שנערך בפסיקה, וננסה להשיב על השאלה: האם – ומתי – רשאים הורים לתבוע בעילה של "הולדה בעוולה", על אף ששנים רבות חלפו והילוד איבד את עילתו?

ב. השינוי בהלכה: מעבר מעילת "חיים בעוולה" לעילת "הולדה בעוולה" מורחבת

1. הלכת זייצוב
   בשנת 1986 הוכרה בפסיקה (ע"א זייצוב הנ"ל) עילת היילוד ("חיים בעוולה"), לצד עילת ההורים ("הולדה בעוולה"). כך עמד ליילוד פרק זמן ארוך יחסית (עד גיל 25) לתביעתו נגד הרופאים או המוסד הרפואי, ואילו להורים עמדו, בדרך כלל, 7 שנים בלבד.
2. הלכת המר
   בהלכת המר ביטל בית המשפט העליון את עילת הילוד וסבר שאין מקום להמשיך להכיר בסיטואציה שבה "חייו של קטין" מוגדרים כנזק (העילה "חיים בעוולה"). תחתיה, הורחבה עילת ההורים ("הולדה בעוולה") כך שזו תכסה גם את המימון לכל צרכיו העודפים של הקטין, בהיותו בעל מום/מגבלה, עד תום תוחלת חייו. בכך ביקשו השופטים שלא לפגוע בדאגה לפרנסת הקטין המוגבל ובפיצוי בגין כל הנזקים שנגרמו. עם זאת, שינוי ההלכה הוביל לכך שאם ההורים לא הגישו את תביעתם תוך 7 שנים מיום הולדת הקטין – למראית עין, חלפה תקופת ההתיישנות ואבד זכותם.
3. הוראת המעבר והלקונות שנוצרו
   בסיפא של הלכת המר נקבע כי "תוצאת פסק-הדין– ככל שהיא נוגעת לביטול עילת התביעה של היילוד– לא תחול על תיקים תלויים ועומדים שבהם לא הוגשה תביעת הורים… ואין מקום להכריע, במסגרת הוראת המעבר בהליך זה, בשאלות אחרות." הלכה זו הותירה נקודות שאינן מוסדרות, ובין היתר את מצבם של "תובעים פוטנציאליים" לאחר פסק הדין, שבמועד מתן פסק הדין טרם הגישו תביעת היילוד, וההורים, שלא ידעו שעתה חובתם להגיש תביעתם-שלהם תוך שבע שנים. בכך התעורר "הפרדוקס" כאשר בפועל ההורים "איחרו" בזמן, משום שתחילה סברו שיוכלו להישען על עילת הקטין עד גיל 25.

ג. פיתוח הפסיקה ופתרונות מעבר

1. הלכת הסהר האדום
   בפסק דין זה (רע"א 4512/13) ניתנה דחיפה להחרגת המועד האחרון להגשת תביעת הילוד עד ל-28.8.15, מקום שהורי הקטין הגישו תביעתם באיחור או שלא הגישו כלל.
2. עניין שירותי בריאות כללית
   ברע"א 7490/14 סבר בית המשפט העליון כי יש לאפשר הגשת תביעת יילוד עד ליום 28.8.15, אף אם תביעת ההורים התיישנה עד 28.5.13.
3. עניין מכבי
   ברע"א 4288/15 הוסיף השופט הנדל שככל שתביעת ההורים התיישנה עד ליום 28.8.15, יוכל הילוד להגיש את תביעת "חיים בעוולה" עד 31.12.17, ובלבד שתביעת הילוד לא התיישנה כשלעצמה.
4. פסיקת בתי המשפט המחוזיים
   במספר תיקים נידונו השאלות הבאות: האם להורים עומדת "תקופת התארגנות" לאחר המר? האם ניתן לראות בהעברת הסעדים מהילוד להורים כבמעין "הסבת עילה", המחייבת הוראת מעבר? בחלק מהחלטות (למשל, ת"א (חי') 28923-04-13 ג' ואח' נ' ד"ר פוקשנסקי (18.11.2013)) נתנו בתי המשפט המחוזיים "תקופת מעבר" סבירה, שלעתים נאמדה בשנה, לעתים בשנתיים, לצורך הסתגלות למצב המשפטי החדש.

ד. ההכרעות בשאלת התיישנות תביעת ההורים
פסקי דין אחדים עלו על נס את הסתמכות ההורים על הלכת זייצוב והגנו על זכות ההורים לתבוע "הולדה בעוולה", אף שהוגשה התביעה בחלוף 7 שנים מעת הלידה, לעתים חודשים ושנים רבות לאחר מכן. המוטיבציה היא אי-הותרת הילד המוגבל והוריו ללא סעד. מנגד, עלתה טענה הפוכה לפיה תביעת ההורים, כעילה עצמאית, הייתה קיימת עוד קודם ללכת המר, ואם לא הוגשה במועד – שוב איננה זמינה.

הפסיקה במרבית המקרים העדיפה תכלית של מתן סעד לילד המוגבל, מתוך הנחה שהנתבע ממילא נערך להליך אפשרי מצד הקטין (שהתיישנותו הסתיימה בגיל 25). אך במצבים שונים נמצאו פתרונות פרגמטיים שונים:

• בחלק מהמקרים (למשל, ת"א (מחוזי ב"ש) 3090/09) בחר בית המשפט לסלק את עילת ההורים המחמת התיישנותה ולהותיר על כנה את תביעת הקטין, לפי הדין שקדם להלכת המר, שכן הוגשה במועד, וכך צרכיו ימומנו.
• במצבים אחרים (כגון ת"א (חי') 28923-04-13 הנ"ל) העדיף בית המשפט להחיל על ההורים מעין "הארכת מועד" על בסיס ניתוח מושגי של "תקופת התארגנות" והיקש מסעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות, וכך הוסיף להתיר את בירור תביעת ההורים.

ה. בחינת "תקופת התארגנות" על דרך ההיקש מדיני ההתיישנות
לפי סעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות, בהתרחש שינוי נסיבות כמו סגירת בית משפט מוסמך או הסבת עילה בירושה, ניתנת לפחות שנה להגשת התביעה לאחר תום האירוע המונע. כך, לפי חלק מפסקי הדין, ניתן להקיש לעניין המר, ולומר, כי שינוי ההלכה – שהעביר חלק מהסעדים מהילוד להוריו – מצדיק "תקופת התארגנות" קצרה (כשנה), שבה יוכלו ההורים להגיש תביעתם, גם אם עברו 7 שנים ממועד הלידה. גישה זו אומצה, בין היתר, בת"א (י-ם) 29651-08-12 בית החולים הסהר האדום (אל הלאל) נ' ח' ת' (2.6.2013), מפי השופטת תמר בזק רפפורט, אשר קבעה שההורים יכלו להגיש תביעתם במשך שנה מיום מתן פסק הדין בהלכת המר, ובכך לאפשר פיצוי בגין צרכי הילד.

ו. סיכום ומבט לעתיד
ניתן לסכם, כי "הפרדוקס שלאחר המר" נובע מאותו שבר בהלכה המשפטית, אשר ביטל את עילת הילוד אך בד בבד העבירה חלק ניכר מהסעדים אל ההורים, שחלקם החמיצו את תקופת ההתיישנות הרגילה. הפתרונות שהתגבשו בפסיקה שונים בפרטיהם, אך כולם מאמצים את העיקרון שאין הצדקה לטרוק את דלתות בית המשפט בפני המשפחה.

האפשרויות ההלכתיות

1. להכיר בהתיישנות עילת ההורים ולדחות תביעתם, בעוד תביעת הילוד תוסיף להתברר מכוח "הוראת מעבר" או ברוח פסקי הדין המאוחרים (סילוק תביעת ההורים, "נחיה" תביעת הילוד).
2. לראות בשינוי הלכת המר משום "הסבת עילה" או "העברת סעדים" מהילוד להורים, המצדיקה תקופת התארגנות בת שנה (או שנתיים) לפי היקש מסעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות.

המציאות בפסיקה מלמדת כי שתי הגישות ננקטו, כל אחת במצבים אחרים. חלק מבתי המשפט מחק את עילת ההורים בהתיישנות אך איפשר לילוד להישאר בזירה; חלקם הכיר בהארכת מועד על דרך ההיקש והורה להמשיך בתביעה בשם ההורים.

מכלול השיקולים – הגנה על אינטרס ההסתמכות של ההורים, הימנעות מהותרת הילד ללא פיצוי, והעדר הסתמכות של הנתבע (שעדיין נערך לתביעת הקטין לפי הדין הישן) – מוביל לרוב לפתרון שבו הילד ומשפחתו אינם נותרים ללא סעד. עם זאת, כדאי לשים לב שהסוגיה לא לגמרי הוסדרה באופן סופי. בחלק מהמקרים (למשל ב"עניין מכבי"), צומצם והוגבל המועד האחרון להגשת תביעת הילוד, כדי לשים קץ לאי-ודאות.

משמעויות מעשיות
הורים במצב דומה, המבקשים לתבוע בגין "הולדה בעוולה" שנים רבות לאחר הלידה, חייבים לבחון בזהירות את הפסיקה האחרונה ואת המועדים שנקבעו בה. טענת ההתיישנות איננה נשללת על הסף, אולם בתי המשפט עשויים למצוא פתרונות מעבר, מתוך מגמה לא לסכל לגמרי את זכות הפיצוי בגין צרכי הילד, אך תוך מתן משקל מסוים לעיקרון הסופיות שבדיני ההתיישנות.

לסיום, עולה כי למרות הביטול הרשמי של עילת "החיים בעוולה", ההלכה לאחר המר ראתה חשיבות להבטיח שסופו של הקטין לא יהא להיוותר בלא פיצוי. האם הוריו יוכלו לתבוע בחלוף שנים רבות? הכלל הוא שיישקלו פתרונות ביניים, לעיתים על דרך היקש ולפעמים תוך הישענות על "הוראות מעבר" פסיקתיות. התשובה לשאלה שבכותרת אפוא היא – "ככלל, כן; כל עוד אין בכך משום פגיעה מהותית בציפייתו של הנתבע ובלבד שההורים הגישו את התביעה בתוך פרק הזמן המוארך שנקבע בפסיקה, אם בכלל."