ההלכה ששררה בפסיקה הישראלית מאז הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)) הכירה במשך למעלה מרבע מאה ביכולתו של קטין בעל מום מלידה להגיש תביעת רשלנות רפואית כנגד גורמי הרפואה, בטענה כי בהתרשלותם בייעוץ הרפואי או בבדיקות במהלך ההיריון, מנעו את גילוי המום בעובר ואפשרו את לידתו כשהוא פגוע באופן חמור. תביעת הקטין, שכונתה "חיים בעוולה", עמדה – לפי הלכת זייצוב – לצדו של מנגנון תביעת ההורים, שכונתה "הולדה בעוולה". ברם, במאי 2012 נפל דבר בבית המשפט העליון: בפסק הדין בעניין המר (ע"א 1326/07 ליאור המר נ' עמית (28.5.2012)), בוטלה לחלוטין עילת "החיים בעוולה" של הקטין, ונקבע כי עילת התביעה הרלוונטית – "הולדה בעוולה" – תעמוד מעתה בידי ההורים בלבד.
ביטול עילת "החיים בעוולה" יצר בתיקים רבים שורת בעיות התיישנות מורכבות, שכן עד למועד מתן הלכת המר, נהנה הקטין מאפשרות לתבוע לאורך תקופה ממושכת (לרוב, עד גיל 25). ההורים לעומת זאת, בעילת "הולדה בעוולה", נהנו מלכתחילה מתקופת התיישנות המקובלת של שבע שנים מעת התגבשות העילה (שלעיתים חופפת למועד לידת הילוד או גילוייה המיידי של הבעיה). נוסף על כך, עד להלכת המר הסתמכו רבים על קיומה של עילת הילוד, ועל כך שאין טעם להגיש תביעת הורים במסגרת שבע השנים הראשונות – שכן תביעת הילוד יכולה להתנהל במסגרת 25 שנים. במצב זה, אימהות ואבות נמנעו פעמים רבות מהגשת תביעה עצמאית בשמם בעילת "הולדה בעוולה", והסתמכו על זכות התביעה רחבת-הטווח של ילדיהם.
עם פסיקת הלכת המר וביטול עילת הילוד, מצאו עצמם הורים שסברו כי בידם די זמן להגיש תביעה בשם ילדיהם, מול שוקת שבורה: תקופת ההתיישנות (7 שנים) על תביעתם-שלהם חלפה, ואילו תביעת ילדיהם – בוטלה. כדי למנוע אפליה ואי צדק בוטה, קבע בית המשפט העליון בהלכת המר "הוראת מעבר": במקרים מסוימים תיוותר עילת הילוד בעינה (חרף ביטולה בכללו של הדין), ובמקרים אחרים – תוסדר צורת פיצוי חלופית על ידי עילת ההורים. אולם הוראת מעבר זו לא כיסתה את כל המצבים האפשריים, ונוצרה שרשרת פסקי דין נוספת שנדרשה לפענח את תוצאות ביטול עילת "חיים בעוולה" במקרים שונים.
בין פסקי הדין שהגיעו בעקבות הלכת המר בולטים שלושה צמתים עיקריים:
- הלכת זאבי (רע"א 9444/12 זאבי נ' פלוני (28.4.2013)):
הדיון נסוב במצב שכבר הוגשו הן תביעת הילוד (המעוגנת בהלכת זייצוב) והן תביעת ההורים (המתיישנת כעבור שבע שנים) – אך תביעת ההורים עצמה כבר התיישנה בשעה שניתנה הלכת המר. הטענה הייתה שביטול עילת הילוד מוביל לתוצאה לפיה גם תביעת ההורים לא תועיל, שכן חלפו שבע השנים, ותוצאת הדברים היא שהילוד נותר מחוסר סעד לחלוטין – "קרח מכאן ומכאן".
בית המשפט פסק כי לא תיתכן תוצאה אבסורדית כזו וכי הוראת המעבר בהלכת המר, שמונעת פגיעה בתביעת הילוד מקום שהוריו לא תבעו, תוכר גם לנסיבות שבהן ההורים תבעו באיחור, אך טרם ניתנה הכרעה. בפועל, הוכר המשך ניהולה של תביעת הילוד – על אפה ועל חמתה של ביטול העילה בהלכת המר – וזאת כדי למנוע אי צדק. - עניין הסהר האדום (רע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום נ' פלוני (28.8.2014)):
כאן נדון מקרה בו משפחה שכלל לא הגישה תביעה – לא הקטין ולא הוריו – עד שכבר חלפו שבע שנים ולכאורה תביעת ההורים התיישנה, אולם עילת הילוד נשמרה לפי הלכת זייצוב עד גיל 25. לאחר שביטלה הלכת המר את עילת הילוד, בית המשפט מצא פתרון ביניים, כך שבהיעדר עילת הורים נשמרה ליילוד הזכות לתבוע בגין "חיים בעוולה" עד מועד מסוים (28.8.2015), חרף ביטולה הכללי של העילה, כדי למנוע אי צדק.
מכאן צמח מושג "המועד הקובע" – 28.8.2015 – שהוענק מעין ארכה מיוחדת לקטינים שנולדו בסמיכות זמנים וטרם הספיקו לתבוע בטרם ביטול עילת הילוד. - עניין מכבי (רע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.2016)):
גם כאן הורחבה הוראת המעבר, ובית המשפט פסק שבנסיבות מסוימות ניתן להאריך עד 31.12.2017 את המועד שבו עדיין ניתן להגיש תביעת הילוד despite הלכת המר, אם בשעה שניתנה זו כבר חלפה תקופת ההתיישנות של עילת ההורים או אם תביעת ההורים התיישנה לאחר הלכת המר אך לפני תאריך פלוני (28.8.15).
מכאן אנו מגיעים למצב הביניים בו הורים הגישו תביעתם לאחר שחלפו לכאורה שבע שנים מיום הלידה (ולכן עילת ההורים התיישנה על פי חוק ההתיישנות), אך בטרם חלפה זכותו של הילוד לתבוע על פי הלכת זייצוב אלמלא בוטלה – שכן העילה של הקטין הקיפה תקופה ארוכה בהרבה. הלכת המר העבירה לאותם הורים עצמם את מלוא הסעדים שהיו אמורים לעמוד ליילוד על פי הלכת זייצוב. אולם, מניין ההתיישנות לתביעת ההורים, לפי טקסט החוק (סעיף 5 לחוק ההתיישנות), כבר חלף.
פני בתי המשפט עמדו שיקולי צדק. דחיית תביעת ההורים מחמת התיישנות, בצירוף ביטול עילת הקטין, סותמת את הגולל על אפשרות הפיצוי עבור משפחה זו. אולם, התמודדות זו מתנגשת בהוראות חוק ההתיישנות כלשונן, שהרי ההורים איבדו את עילתם לאחר שבע שנים. ההכרעות בפסיקה בשאלת "מה דין תביעת ההורים שהוגשה לאחר פרסום הלכת המר?" נסבו סביב חיפוש הסדר מעבר:
- גישה אחת, שהופיעה ברוב הפסיקה המחוזית, מורה שאין לסלק את תביעת ההורים, שהרי אחרת יימצאו הם והקטין ללא פיצוי;
- גישה שנייה, הודגשה בהלכות אזוריות מסוימות, הובילה למחיקת תביעת ההורים כמתיישנת, והותרת תביעת הילוד (אף שבוטלה על פי המר), לאור העיקרון שעד להלכת המר היה הילוד זכאי לתבוע עד גיל 25, ועל כן אין לקפחו בשל ביטול עילתו לאלתר.
אולם ישנם מקרים, דוגמת בקשות מסוימות, שבהם אין היגיון להותיר את עילת הילוד (שבוטלה) ולהחיות אותה, מקום שההורים הגישו תביעתם (המתיישנת) באיחור, אך גם לא צודק למחוק את תביעתם ולהותיר את הקטין בלי כלום. הפרשנות וההלכה המאוחרת מצאו לעיתים, כדוגמת פסק הדין של כב' השופטת תמר בזק-רפפורט (ת"א (מחוזי י-ם) 29651-08-12 בית החולים אגודת הסהר האדום נ' חמימי (2.6.13)), כי יש לראות במצב זה "לא הסדר שלילי אלא חסר" ולהחיל על דרך ההיקש "תקופת התארגנות" להורים בת שנה מיום שנפסקה הלכת המר, במהלך אותה שנה (או פרק זמן קצוב נוסף) ההורים יוכלו להגיש תביעתם בעילה של "הולדה בעוולה," חרף העובדה שחלפו שבע שנים ממועד הלידה, וזאת במטרה למנוע קיפוח הניזוקים ולממש את תכלית פסק הדין.
סיכומו של דבר, בתי המשפט הכירו בכך שלא ניתן ליישם כפשוטן את הוראות חוק ההתיישנות כמות שהן, בלי להתחשב בשינוי הדרמטי שיצרה הלכת המר, ושאין להסיק שאי הזכרת המקרה בחוק ההתיישנות מהווה "הסדר שלילי" השולל כל סעד. על כן, על דרך ההיקש מסעיפים 17-18 לחוק, הנותנים בשיטתנו "תקופת מנוחה" בת שנה לכל הפחות להגשת תביעה בנסיבות דומות (כגון ירושה או סגירת בית המשפט המוסמך), החליטו שופטים רבים להעניק להורים מעין "תקופת ארכה" להגשת תביעתם בעקבות הלכת המר, בהעתקת הסעדים מן הקטין אליהם. מכאן, בתיקים לא מעטים נפסק כי אם הוגשה התביעה בתוך פרק זמן של כשנה (או לפעמים עד שנתיים) ממועד מתן הלכת המר, אין לסלקה בטענת התיישנות, שכן הדין הקודם – או מעין הוראת מעבר – מונע זאת.
התוצאה המסתמנת בפסיקת המחוזי היא כי הוראות חוק ההתיישנות אינן מובילות לכדי סגירת שער בפני הורים שהגישו תביעתם סמוך למועד הלכת המר, שכן היענות לטענת ההתיישנות הייתה סותרת את עיקרון הצדק, הגנת הציפיות של ההורים והעיקרון שלא להותיר את ילדם נטול פיצוי בגין הוצאות גידולו המיוחדות ותמיכתו המשמעותית הנדרשת עקב מומיו הקשים.
כך צעדו בתי המשפט "במסע בין המר לזאבי," מתלבטים ביישום "זכויות תביעה" וההתיישנות, תוך מאמץ לא לזנוח, מחד גיסא, את עיקרון הוודאות ומצד שני להגשים את הצדק שבסיפוק צרכי היילוד נוכח הרשלנות הנטענת. מסע זה הוביל במרבית המקרים לעיגון עיקרון "תקופת התארגנות" להורים, שבמהלכה ניתן לתבוע, חרף חלוף שבע שנים מלידת הקטין. פרק זמן זה אינו מופיע במפורש בחוק, אך נגזר, על פי ההיקש, מדיני ההתיישנות עצמם ומתכלית הלכת המר והלכות ההמשך (זאבי, הסהר האדום, מכבי), אשר הוסיפו נדבך על נדבך כדי למנוע קיפוח בלתי הוגן של משפחות שנסמכו על הלכת זייצוב עד שהתהפכה בהלכת המר.
בסיכומו של עניין, ה"מסע בין המר לזאבי" במצבים שבהם נטענת טענת התיישנות מול תביעת "הולדה בעוולה," מלמד כי נטיית הפסיקה היא לדחות טענת התיישנות גורפת במצבים שבהם העילה התבססה על דוקטרינת זייצוב, התביעה הוגשה מיד או בסמיכות לאחר הלכת המר – ולכל הפחות בהתכנסות הנעוצה בקריטריונים (פרק זמן) שבית המשפט יגדיר כמתאים "לתקופת התארגנות." באופן זה, נעשה מאמץ להותיר חלון הזדמנויות הוגן למשפחות שתלו יהבן על זכות הקטין לתבוע עד גיל 25, כך שלא "ייצאו קרחים מכאן ומכאן" בשל השינוי בהלכה המבטל את עילת הילוד. יתר על כן, היקף "חלון ההזדמנויות" הזה עשוי להשתנות מעט מתיק לתיק, ובמקרים חריגים יוכר אף לאחר יותר משנה, אך ככלל, ניתן לומר כי פרק הזמן של שנה מהלכת המר, או באופן מובן והיקשי דומה, הוא שהתקבל כעיקרון מנחה, בו תישמע התביעה חרף חלוף שבע שנים מיום לידת הקטין.
מסקנה:
דוקטרינת התיישנות נועדה להגן על שיקולי סופיות ודאות משפטית, מניעת אפליה כלפי נתבעים ש"ישן" על זכויותיו, והרחקת התדיינויות שיוקמו באיחור רב. אך לא כך כשההורים סמכו על תביעת "החיים בעוולה" עד שבוטלה. הלכת המר, ובפרט פסיקות ההמשך עד זאבי, העמידו מנגנוני מעבר שנועדו להבטיח שההוצאות העודפות על טיפול בילוד הפגוע יכוסו, חרף ביטולה של עילת הילוד. בתי המשפט נקטו כאן בגמישות פרשנית, תוך "השלמה" לחוק ההתיישנות על דרך ההיקש, ובכך חתרו למימוש עיקרון הצדק ותכליות דיני הנזיקין. הגם שעילת תביעת ההורים הייתה קיימת עוד לפני המר, הרי שהשינויים בהיקף וסוג הסעדים מחייבים תקופת התארגנות שלא ניתן לאיינו בטענה פורמלית. כך, הרציונל הפנימי של דיני ההתיישנות, והעיקרון שאין לפגוע בקטין, מובילים לתוצאה: טענת התיישנות תידחה במקרה בו התביעה הוגשה בפרק זמן סביר לאחר הלכת המר, באופן שלא יכבול את המשפחות ב"חלון הזדמנויות" צר מדי. זוהי הדרך שמצא המשפט הישראלי כדי ליישב את רצף הפסיקה בין המר לזאבי, ולתת מענה הוגן, המשלב את מניעת עוול למשפחות עם שמירה על עקרון ההתיישנות והגינות כלפי הנתבעים.
כתיבת תגובה