לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

מבוא
הליכי משפט מציפים לא פעם סכסוכים הנוגעים לפרשנותם של חוזים. בעוד שבעבר היטה המשפט את כובד המשקל לטקסט הכתוב של החוזה, הרי שלאורך השנים התחזקה בהדרגה הגישה המכונה "פרשנות תכליתית". במסגרת התפתחות זו, התפרסמה הלכת אפרופים – ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995), אשר חוללה סערה בשדה המשפטי. הלכה זו קבעה כי בבוא בית המשפט להכריע על אודות משמעותו של חוזה, עליו להתחשב גם בנסיבות החיצוניות לחוזה ולא להסתפק אך ורק בלשונו המפורשת. לאורך השנים, נבחנה הלכה זו גם בפסיקה מאוחרת יותר, כדוגמת דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (2006) [פורסם בנבו], בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ [פורסם בנבו] (28.01.2008) ועוד.

בפועל, דיני החוזים הישראליים מצויים בשלב בו השופט נדרש לאזן בין לשון ההסכם לבין נסיבותיו החיצוניות, כאשר לאחר תיקון סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (תיקון מס' 2, 2011) שבה והוגברה חשיבותו של הטקסט הכתוב, בעיקר אם הוא ברור וחד-משמעי. מנגד, עיקרון תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים) מרחף מעל כל שימוש בזכות חוזית, בבחינת "אדם לאדם–אדם"; הצדדים להסכם אינם נדרשים לנהוג זה בזה כ"מלאכים", אך עליהם להימנע מהפעלת זכותם באופן העולה כדי חוסר הוגנות בולטת או ניצול מכוון.

במאמר זה, אבחן ראשית, את התפתחות הלכת אפרופים ואת הביקורות שהופנו כלפיה, ולאחר מכן את אופן יישומה בהליכים בהם נטען כי צד לחוזה מפעיל זכות הנתונה לו לשם "מקצה שיפורים" בלא שהוא מברר תחילה את עמדתו של הצד האחר.

1. הלכת אפרופים – עיקריה ותכלית העומדת ביסודה
בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, קבע הנשיא (בדימוס) אהרן ברק כי מקום שלשון החוזה אינה חזות הכל וכי בבוא בית המשפט לחשוף את אומד דעת הצדדים אין הוא מוגבל ללשון ההסכם עצמה, אלא בוחן גם נסיבות חיצוניות לעריכתו. הרציונל מאחורי הילכה זו היה שפרשנות הסכם צריכה לשקף את מכלול נסיבות כריתתו, ולא רק את ההיבט הטכני של לשונו המילולית.

יחד עם זאת, רבים חששו כי הרחבה זו תצמצם את הוודאות החוזית, שהרי אם גם במקום בו לשון ההסכם בהירה וחד-משמעית רשאי השופט לעיין בנסיבות חיצוניות, המתדיין המאוכזב מלשון ההסכם ינסה תמיד להכניס "דרך החלון" טענות על נסיבות ו"תכליות" – דבר שעלול להביא ל"טשטוש" גבולות ההסכם. חששות אלו אכן הביאו לביקורת על ההלכה, ולניסיונות של שופטים שונים "לצמצם" את תחולתה.

2. "חזרה למקורות": תיקון מס' 2 לחוק החוזים
ברקע ביקורת זו חקק המחוקק בכנסת, בינואר 2011, את תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973. בתיקון זה נקבע במפורש שבבוא בית המשפט לפרש חוזה ייבחן הן החוזה והן נסיבותיו, ואולם "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה – יפורש החוזה בהתאם ללשונו". תיקון זה, הלכה למעשה, החזיר את המשקל המרכזי ללשון החוזה והבהיר שבמקום בו לשון ההסכם ברורה – יש ליתן לה משקל מכריע בפירוש ההסכם.

פסיקתו המאוחרת של בית המשפט העליון (לדוגמה, ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט וע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון) מיישמת קו פרשני זה, ברוח התיקון, ומראה שבמקום בו לשון ההסכם ברורה וחד משמעית, נוטה הפרשנות לאמץ את אותה לשון באופן כמעט מכריע.

3. חובת תום הלב: העמדת מחסום בפני שימוש "נפסד" בזכויות חוזיות
לצד חופש ההתקשרות החוזית, והתכלית לראות במטרות החוזה כלשונות, לא ניתן להתעלם מהוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים (חלק כללי), המטילים על הצדדים חובת תום לב, הן בשלב טרום חוזי הן בשלב קיומו. עם זאת, הפעלת זכות חוזית אינה פסולה אוטומטית. בסופו של דבר, צד הזכאי לבטל הסכם מחמת התרחשות של תנאי מתלה או מחמת הפרה, רשאי לממש את זכותו החוזית, ובדרך כלל אין לראות בכך חוסר תום לב.

ואולם, בדינים המיוחדים לחדלות פירעון, עולה לעיתים מצב שבו צו פירוק או ניהול החברה בידי בעל תפקיד זמני אינן מחייבים את סגירת החברה. במקום זאת, במסגרת "פירוק מפעיל", עשויה החברה לפעול באופן מלא או חלקי, תוך שמירה על תדמיתה המסחרית ועל זכויות השכירות וכו'. נשאלת אפוא השאלה האם זכאי הצד השני (לדוגמה – המשכיר) לבטל את ההסכם מיד עם מתן צו הפירוק, בלא לבחון את מצב הדברים בשטח. פסיקת בתי המשפט סבורה כי מצד אחד, יש לכבד את זכותו החוזית של המשכיר; אך מצד שני עליו לפעול באופן הוגן ולברר האם אכן נגרם לו נזק בפועל, או שמא המשך ההפעלה "אינה מזיקה" לו ומבטיחה תשלום דמי שכירות סדירים, הנהנים ממעמד של "הוצאות פירוק". רק לאחר בירור, רשאי הוא להפעיל את זכות הביטול, שאם לא כן, עשויה התנהגותו להיחשב כחסרת תום לב.

4. סיכום: שביל הזהב בין חוקיות ואכיפה, לבין תום הלב
הצבת גבולות להתערבותו של בית המשפט בתוכן החוזה היא הכרחית. על בתי המשפט להיזהר מפגיעה בוודאות החוזית. במקרים נדירים, יורה בית המשפט על ביטול הוראה מהוראות ההסכם אם מצא כי היא נוגדת את תקנת הציבור או את הוראות הדין. כמו כן, שימוש בהוראות חוזיות עלול להיחשב כחסר תום לב בנסיבות מיוחדות, ובעיקר ככל שרוכש אחד הצדדים זכויות נוספות שאין להן הצדקה מסחרית או ככל שאינו פועל לבירור מצב הדברים.
עם זאת, פנייה להלכת אפרופים כדי לבקש "שיכתוב" של החוזה או הכנסה של תנאים שלא עלו כלל בלשונו, תהא נדירה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים – וכל עוד לשון ההסכם ברורה, אין מנוס אלא לקיימה כלשונה. החוזה, סוף סוף, הוא תולדת רצונם של הצדדים – ובמקום בו לא נדמה כי מתקיימת עוולה צורמת כלשהי, יכבד בית המשפט את שהוסכם.

גבולותיה של ההתערבות השיפוטית – הם כגבולות חובת תום הלב: היא אינה מכוונת להפוך את החוזה על ראשו, אלא רק למנוע שימוש נלוז ובלתי הוגן בזכות המוקנית בו.

רשימת מקורות ופסקי דין עיקריים:

• חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973
• חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970
• ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265
• ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ ([פורסם בנבו], 28.01.08)
• ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו-סכסון ([פורסם בנבו], 13.2.08)
• ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793
• רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199
• דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו)
• ע"א 162/82 קיבוץ חצור נ' פ"ש רחובות, פ"ד לט(2) 70
• א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה 12, 2015
• ג' שלו, דיני חוזים: החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005)
• מ' דויטש, ביטול חוזה בעקבות הפרתו (2001)

חתימה
המסגרת הנורמטיבית להסדרת חוזים ממשיכה להתעצב בין "חירות" לבין "תום לב", בין "לשון החוזה" לבין "נסיבותיו החיצוניות". על עורכי דין והצדדים עצמם לחוזה המסחרי לשמור על איזון זה מראש, ועל בתי המשפט לשמור בידיהם על המסגרת, כדי לא לגלוש להתערבות יתרה בניגוד לחופש ההתקשרות ומאידך לא לעצום עינם מפני שימוש בלתי ראוי בזכויות שעולה לכדי פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצד השני לחוזה.