1. מבוא
עד שנות ה-80 של המאה הקודמת, לא הוכר במשפט הישראלי הסעד הנזיקי המכונה "חיים בעוולה" או "הולדה בעוולה", בכל הנוגע לרשלנות רפואית בהקשר של לידות עם מומים מולדים. נקודת המפנה חלה בשנת 1986 עם הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85), אשר ביססה שתי עילות עיקריות: תביעת ההורים בעילת "הולדה בעוולה", ותביעת הקטין עצמו בעילת "חיים בעוולה". הלכה זו נותרה על כנה במשך יותר מרבע מאה, עד שנדונה מחדש בפסק הדין המהפכני בעניין המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית [פורסם בנבו] (28.5.2012)). בפסק דין זה נקבע כי עילת "חיים בעוולה" של הקטין אינה מוכרת עוד, וכי אל מול ביטולה – תורחב עילת "הולדה בעוולה" של ההורים.
הניסיון המעשי ביישום הלכות "זייצוב" ו"המר" העלה שאלות משפטיות מורכבות באשר לתקופת ההתיישנות של עילות התביעה השונות ולאופן תחולתה של הלכת המר על תביעות תלויות ועומדות ותביעות חדשות. במסגרת מאמר זה אסקור את התהוותן של העילות, את שינוי ההלכה ויישומו בפסיקה המאוחרת, תוך הישענות על מגוון פסקי הדין והחלטות שניתנו בנושא – לרבות רע"א 9444/12 (זאבי), רע"א 4512/13 (הסהר האדום), רע"א 7490/14 (שירותי בריאות כללית), רע"א 4288/15 (מכבי), ע"א 7903/16 פלוני נ' מכוני אבחון (ובמרכזם "הלכת המר").
2. הלכת זייצוב (1986): הכרה בעילות "הולדה בעוולה" ו"חיים בעוולה"
הלכת זייצוב ניתנה בשנת 1986 (ע"א 518/82). באותה פרשה נקבעה לראשונה האפשרות להגיש תביעת נזיקין בשם הילוד עצמו (עילת "חיים בעוולה"), בנוסף לתביעת ההורים (עילת "הולדה בעוולה"). תביעת ההורים עסקה בנזקיהם עקב גידולו של קטין בעל מום או מחלה מולדים – לרבות הוצאות מוגברות, טיפולים, תמיכה מיוחדת וכו'. מנגד, תביעת הקטין עצמו – "חיים בעוולה" – עסקה בשאלת חייו של הילד כביכול כמקור לנזק.
לצד ההכרה בעילות, נקבעו פיצויים בהיקף נרחב, ובפועל, מעקב של כ-25 שנה נדרש כדי להבין את היקף ההשלכות של מתן זכות תביעה עצמאית לקטין בגין עצם החיים במומו.
3. הלכת המר (2012): ביטול עילת "חיים בעוולה" והרחבת עילת "הולדה בעוולה"
בתיק ע"א 1326/07 המר נ' עמית (להלן: "הלכת המר") התכנס הרכב מורחב של בית המשפט העליון, אשר בחן מחדש את עילות "חיים בעוולה" ו"הולדה בעוולה" שנקבעו בעניין זייצוב. ביום 28.5.2012 ניתן פסק הדין ב"המר", שקבע כדלהלן:
- עילת "חיים בעוולה" של הילוד מבוטלת: בית המשפט פסק כי התביעה של הילוד עצמו, המושתתת על הטענה ש"טוב היה אלמלא נולד", אינה עולה בקנה אחד עם תפיסות היסוד בדבר ערך חיי אדם וכבודו.
- הרחבת עילת "הולדה בעוולה" של ההורים: במקביל לביטול תביעת הילוד, הורחבה העילה הנזיקית של ההורים כך שתחולל "פיצוי מלא" בעבור הטיפולים, ההוצאות והאובדן שנגרמים עקב גידולו של קטין במומו, לכל משך תוחלת חייו. בכך הגדיל בית המשפט, הלכה למעשה, את רכיבי הנזק שההורים זכאים לתבוע, אך מנגד צמצם את זכותו העצמאית של הילוד והעבירה להוריו.
- הוראת מעבר: בית המשפט היה ער לכך ששינוי ההלכה עלול לפגוע משמעותית בניזוקים שהסתמכו על המצב המשפטי של הלכת זייצוב. על כן, נקבע כי במקרים בהם כבר הוגשה לפני הלכת המר תביעת "חיים בעוולה" ללא תביעת ההורים, תמשיך להתנהל תביעת הילוד; וכן כי במקרים בהם הוגשה כבר תביעת היילוד והוריו, עילת הילוד לא תעמוד – אך עילת ההורים תוכר.
משמעות הוראת המעבר הזו הייתה תחילתם של מספר שאלות יישומיות שנותרו בלתי מוסדרות, עד אשר בית המשפט העליון דן בהן בשורת פסקי דין משלימים.
4. השאלות היישומיות: כיצד תחול הלכת המר על מצבים שונים?
לאחר הלכת המר התעוררו מקרים מורכבים, הנוגעים בעיקר לשאלה מה דינו של מצב בו תביעת ההורים עצמה, בעילת "הולדה בעוולה", כבר התיישנה – בעוד שתביעת הילוד עדיין עומדת בתוקף עובר להלכת המר? או מה יקרה אם טרם הוגשה תביעה עד למועד בו נקבעה הלכת המר?
4.1 הלכת זאבי (רע"א 9444/12)
באותו עניין דובר על "המקרים המעורבים" – מקרים בהם הוגשו הן תביעת הילוד והן תביעת ההורים בעילה של הולדה בעוולה, אלא שתביעת ההורים הוגשה למעשה לאחר שחלפו שבע השנים המותרות בחוק ההתיישנות. עם זאת, הילוד הגיש תביעתו בזמן, אך מכוח הלכת המר בוטלה עילת הילוד.
בית המשפט פסק אז כי עדיין יש תחולה להוראת המעבר שנקבעה בהמר, בקבעו שיש לספק פתרון שלא יותיר את המשפחה "קרחת מכאן ומכאן". באמצעות הכרה בכך שתביעת ההורים (שהתיישנה) לא תישמע, אך מנגד, יוכר קיומה של תביעת הילוד לפי הדין שקדם להמר ("חיים בעוולה"), הובטח מימון צרכי הקטין על חשבון הנתבע/ים (שכן ממילא ציפייתם לא נפגעה, כי היו חשופים לתביעה ע"י הקטין לאור זייצוב).
4.2 הלכת הסהר האדום (רע"א 4512/13)
הלכה זו נדרשה בעיקר לשאלת המועדים – דהיינו, עד מתי רשאי הילוד להגיש את תביעת "חיים בעוולה" לאחר שבוטלה עילה זו בהמר. באותם מקרים הוחלט כי כאשר במועד בו נקבעה הלכת המר טרם התיישנה עילת הילוד, אך עילת ההורים כבר התיישנה, יוכל היילוד להגיש את תביעתו עוד תקופה מסוימת, עד ליום 28/8/15.
4.3 עניין שירותי בריאות כללית (רע"א 7490/14) ועניין מכבי (רע"א 4288/15)
בפסקי דין אלו הרחיב בית המשפט העליון את הוראות המעבר גם למקרים בהם תביעת ההורים התיישנה לאחר הלכת המר, תוך ניסיון לקבוע קו גבול גמיש שיבטיח "אי סגירת דלתות" בפני משפחות שנפגעו מחמת שינוי ההלכה.
5. פסיקה במחוזי: התמודדות עם תביעות הורים שהתיישנו לאחר או סמוך להלכת המר
פעמים רבות הוגשה תביעת ההורים בחלוף למעלה מ-7 שנים ממועד גילוי עילת התביעה (למשל, ממועד לידת הקטין במומו), בהסתמך על זכותו העצמאית של הקטין שלא התיישנה עד הגיעו לגיל 25 מכוח הלכת זייצוב. לעיתים, כך קרה, נוכח הלכת המר בוטלה עילת הילוד, בעוד שחלפו שבע השנים לצורך הגשת תביעת ההורים. האם יאבדו ההורים והילד את זכותם לפיצוי?
בשורה של החלטות שניתנו בבתי המשפט המחוזיים (למשל ת"א 28923-04-13 בית המשפט המחוזי מרכז; ת"א 49511-07-12 בית המשפט המחוזי מרכז; ת"א 24016-02-12 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, ת"א 62156-12-17 בבית המשפט המחוזי ירושלים, ת"א 39553-08-15 ועוד) נקבעו בעיקר שתי דרכי פתרון אפשריות:
- דחיית הטענות להתיישנות תביעת ההורים, תוך יישום הלכת המר – כך שתביעת ההורים, שהיא עיקרית כעת, נשמעת לגופה בעוד שעילת הילוד מבוטלת. זאת מתוך קביעה כי "התחדשה" זכות תביעתם של ההורים, או כי נמנית להם "תקופת התארגנות" שבמהלכה יגישו את תביעתם.
- אישור תביעת הילוד לפי הדין הקודם ("חיים בעוולה") תוך דחיית תביעת ההורים מחמת התיישנות, כפי שעשו חלק משופטי בית המשפט המחוזי (ראו, לדוגמה, ת"א 3090/09 בבית המשפט המחוזי באר שבע) – "הגישה הראשונה". בדרך זו, דוחים את טענת ההתיישנות ביחס לקטין מתוך יישום הוראות המעבר, והוא מקבל פיצוי בגין מלוא צרכיו.
המכנה המשותף לשתי הגישות הוא שהן שוללות מצב בו אין כל סעד למשפחה כולה.
6. עניין "תקופת ההתארגנות": ההיקש לסעיפים 17-18 לחוק ההתיישנות
אחת הגישות שנקטו חלק משופטי המחוזי (למשל כב' השופטת תמר בזק רפפורט בת"א 29651-08-12; כב' השופטת ד' גנות ועוד), הייתה להחיל על דרך היקש "תקופת התארגנות" בת שנה אחת להורים, המאפשרת להורים להגיש את תביעתם, אף שהיא נתפסת לכאורה כמי שהתיישנה על פי הדין הקודם. הגישה נתמכת ברעיון שבשינוי ההלכה בהמר לא נקבעה הוראה מפורשת להורים, ואולם "הדין המהותי הישן" גוזר שביטול עילת הילוד מסובסד באמצעות הרחבת עילת ההורים. מסקנה זו משתלבת עם העקרונות והתכליות של דיני ההתיישנות, המעוניינים בין היתר שלא לחסום תביעות מוצדקות.
7. השפעת שינוי ההלכה על הציפיות של הצדדים
בית המשפט הדגיש שוב ושוב, כי אין לפגוע בהורים ובילדם, באופן שבשל שינוי הלכה פתאומי, שתוצאתו ביטול עילת הילוד וקיצור תקופת ההתיישנות, ייצאו וידם על ראשם. חזרה זו על תפיסה מרכזית, לפיה על המעוול להישאר חשוף לתביעה לגבי הפגיעה ביילוד שנגרמה עקב רשלנותו, גם אם שינתה הפסיקה את אופן החיוב (דרך הילוד או הוריו) – משתלבת במימד היסודי של אמון הציבור במערכת המשפט. משכך, נקבע כי בשורה של "מקרים גבוליים" תוכל המשפחה להישמע בתביעתה, למרות שהכללים הרגילים היו עשויים להצביע על התיישנות, וזאת מתוך הגנה על אינטרס ההסתמכות וההיערכות.
8. סיכום
ניתן לומר כי החל משנת 1986 (הלכת זייצוב) התווה בית המשפט העליון מסגרת מורכבת של שתי עילות תביעה במצב של הולדת ילד עם מומים מולדים; האחת של הילוד עצמו ("חיים בעוולה") והאחרת של הוריו ("הולדה בעוולה"). מצב משפטי זה עמד על כנו במשך כ-25 שנה, עד שבאה הלכת המר בשנת 2012 והפכה את הקערה על פיה, ביטלה את עילת הילוד והותירה ביד ההורים עילה מורחבת משלהם. שינוי דרמטי זה, אף שרק חזר על עילת ההורים שכבר הוכרה, הביא לדינים חדשים לגבי התיישנות (ולמעשה, "פגיעה" בציפיות תובעים שהסתמכו על הלכת זייצוב).
בפועל, יושמה הלכת המר תוך קביעת הוראות מעבר בפסיקה משלימה: ההלכה בעניין זאבי לגבי "המקרים המעורבים", ההלכות בעניין "הסהר האדום", "שירותי בריאות כללית" ו"מכבי" לגבי מועדי הגשת תביעות הילוד או ההורים וכדומה. מגמות אלה חותרות למניעת מצב בו יימנעו פיצויים – ויישאר קטין עם מום מולד בידיים ריקות – רק עקב שינוי ההלכה וקיצוץ תקופת התיישנות שהייתה עומדת לו לפני כן. "תקופת התארגנות", על דרך ההיקש להוראות מסוימות בחוק ההתיישנות או בעקבות השיקולים שהציעו שופטים שונים, נועדה אף היא לוודא כי אין פגיעה בלתי מוצדקת ביכולתן של משפחות שניזוקו מההתרשלות לממש את זכותן.
כך או כך, ניתן לסכם כי בסופו של יום, לאחר "הלכת המר" מ-2012, נשארת עומדת לתובעים עילת "הולדה בעוולה", והיא מורחבת ומאפשרת לקבל פיצוי הולם בעבור הוצאות גידול וטיפול בילד עם מומו, בעוד שעילת "חיים בעוולה" של הקטין – התבטלה. השורה התחתונה של שרשרת ההלכות המאוחרות היא, שחסימת תביעתם של קטין והוריו, עקב שינוי ההלכה באופן המקצר תכליתית את תקופת ההתיישנות, נמנעת הלכה למעשה מתוך שורה של חריגים ו"דלתות צדדיות" פרשניות – המבקשות להוסיף ולהגן על יכולתם לממש את זכויותיהם במתווה הנזיקי החדש.
הערה: מאמר זה מתבסס על פסקי דין ודיונים שונים, ביניהם: ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ; ע"א 1326/07 המר נ' עמית; רע"א 9444/12 זאבי נ' פלוני; רע"א 4512/13 בית החולים הסהר האדום (אל הלאל) נ' פלוני; רע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית; רע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני; ע"א 7903/16 פלוני נ' מכוני אבחון בשפלה; ת"א 28923-04-13 ג' ואח' נ' פוקשנסקי ואח' (מחוזי חיפה); ת"א 39553-08-15 לוי ואח' נ' מכבי שירותי בריאות ואח'; ת"א 49821-12-12 שירותי בריאות כללית נ' שמס (קטינה) ואח' (מחוזי חיפה) ועוד – כפי שהובאו בדיון ובפרשנות בבית המשפט המחוזי והעליון.
כתיבת תגובה