לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

בשנים שלפני הפסיקה בעניין המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית, 28.5.12), ניתן היה – בהתאם להלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)) – להגיש תביעת קטין בעילת "חיים בעוולה" (עילה שבה הילוד, בעל המום, תובע את גורמי הרפואה שעקב התרשלותם נולד בחיים בעלי פגם). מנגד, עמדה להורי הילוד תביעה בגין "הולדה בעוולה" – שכללה, בשנותיה הראשונות, בעיקר פיצוי על הוצאות גידול הילד (כשההורים משמשים כמיטיבים).

בפסק דין המר בוטלה עילת "חיים בעוולה" שעמדה לילוד לפי הלכת זייצוב, ונקבע תחתיה שלילד הקטין עצמו לא תעמוד עוד עילה עצמאית בגין חייו במומו. תחת זאת הורחבה עילת "הולדה בעוולה" של ההורים, כך שתכסה את מלוא צרכי הילד בעל המום (עד סוף תוחלת חייו) – דבר שלא הוכר קודם לכן במלואו.

הוראת המעבר בהלכת המר
עם ביטול עילת "חיים בעוולה", נקבעה בהלכת המר הוראת מעבר שנועדה למנוע מצב שבו הן תביעת הקטין תישלל, הן תביעת הוריו תהיה, לעיתים, כבר התיישנה, וכך ייצאו ההורים והילד חסרי פיצוי. לפיכך נקבע שם, ככלל, כי כאשר בעת מתן הלכת המר תלויה ועומדת רק תביעת הילוד (ולא הוגשה תביעת ההורים) – תיוותר על כנה תביעת הילוד אף שבוטלה עילת "חיים בעוולה". כך ביקש בית המשפט לשמור על עניינו של הילד, שלא ייוותר ללא סעד בעקבות השינוי בהלכה.

התפתחות הפסיקה – הלכת זאבי, הלכת הסהר האדום והלכת מכבי
לאחר מתן פסק הדין בעניין המר הובאו לערכאות מקרים שונים שנדרשו ליישום הוראת המעבר. בתוך כך:

• בהלכת זאבי (רע"א 9444/12 [פורסם בנבו] (28.4.2013)), נדונו מקרי "תובענות מעורבות" – קטין והוריו הגישו תביעה עוד לפני הלכת המר; אלא שהתברר בדיעבד כי תביעת ההורים כבר התיישנה. בית המשפט פסק כי לא יידחה ההליך בכללותו, אלא תובענת הילד תוסיף להתברר, לבל ימצא הילד ללא פיצוי.
• בהלכת הסהר האדום (רע"א 4512/13 [פורסם בנבו] (28.8.2014)), נדון מצב שבו במועד הלכת המר טרם הוגשה כל תביעה – לא מצד הילוד ולא מצד הוריו – אך בתקופה שקדמה להלכת המר (7 שנים) ההורים כבר חדלו להיות רשאים לתבוע, ואילו הילוד טרם "איבד" את זכות התביעה (שלפי הלכת זייצוב עמדה לו 25 שנים). נקבע שם, כי ניתן יהיה להגיש את תביעת הילוד (בעילה של "חיים בעוולה") עד ליום 28.8.15.
• בהלכת מכבי (רע"א 4288/15 [פורסם בנבו] (28.8.2016)), נשאלה השאלה מה לגבי מי שהוריהם יכלו לתבוע אחרי הלכת המר, אך לא עשו כן, ותביעתם התיישנה. האם ניתן עוד לטעון לעילת הילוד? בית המשפט אפשר הגשת תביעת הילוד עד תאריך מסוים, אשר הותווה שם.

"תקופת התארגנות" הנובעת מהלכת המר
הבעיה שמתעוררת היא, שבסיטואציות מסוימות, עילת ההורים, "הולדה בעוולה", כבר התיישנה לפי הדין הרגיל (7 שנים מיום הלידה). מנגד, ביטול עילת הילוד משמעו לכאורה כי אין כלל תביעה לקבלת פיצוי לכיסוי צרכיו העודפים של הילד בעל המום. בכך, עלול הילד להיוותר ללא סעד, אע"פ שאלמלא ההלכה החדשה בעניין המר יכלו הילד/הוריו לפנות לערכאות.

הפסיקה של בתי המשפט המחוזיים (כגון בהחלטות השופטים וילנר, גנות ועוד) ושורה של החלטות שניתנו (הן לפני הלכת מכבי והן לאחריה) ביקשו למנוע מצב אבסורדי מעין זה: ההורים הסתמכו על כך שלילד 25 שנה להגיש תביעתו, ומשכך לא הגישו בזמן תביעה עצמאית משל עצמם; או – כשהגישו תביעתם – עברו כבר יותר משבע שנים. המעוול מצדו לא הסתמך על התיישנות ביחס לקטין – כיוון שזכות התביעה לקטין נמשכה לפי הדין הקודם ל-25 שנים – ולכן עליו היה לשמור את המסמכים.

במצב דברים זה אימצו בתי המשפט, על פי שיקולי צדק והסתמכות, שתי דרכים אפשריות עיקריות:

1. במקרים מסוימים, כאשר הוגשה תביעה לאחר הלכת המר רק בעילה של "הולדה בעוולה" מטעם ההורים (ואילו עילת הילוד בוטלה), הוחלט לאפשר את בירור תביעת ההורים חרף חלוף 7 שנים, כדי לא לחסום את האפשרות לקבלת פיצוי.
2. במקרים אחרים, כאשר הוגשה תביעת ההורים באיחור ותביעת הילוד הוגשה במועד, נטו חלק מפסיקות המחוזיים (ראו עניין זאבי) למחוק את תביעת ההורים מחמת התיישנות ולהוסיף ולברר את תביעת הילד לפי הלכת זייצוב – חרף ביטולה בהלכת המר – וזאת לפי עיקרון הוראת המעבר, כדי שלא ייצא הילד קרח מכאן ומכאן.

בכל אחת מן הדרכים הללו, לא נחסמו המשפחה (הורים/קטין) מלקבל פיצוי מרשויות הרפואה (המעוול), ומנגד – אותם גורמים רפואיים לא הופתעו לרעה.

חוות דעת רפואית כדרישת תקנה 127 וסוגיית הארכה להגשת חוות דעת
מעבר לסוגיית ההתיישנות והוראות המעבר, נמצא בתיקים אלו כי לעיתים הוגשה תובענה בעילת רשלנות רפואית בלא חוות דעת רפואית. מנגד, מחייבת תקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי – צירוף חוות דעת. הפסיקה הכירה באפשרות ליתן ארכה להגשת חוות דעת בנסיבות מוצדקות, או למנות מומחה מטעם בית המשפט במקרים חריגים. בדרך כלל, אם אין מוגשת חוות דעת, עלולה התובענה להידחות או להימחק. עם זאת, בתי המשפט נוטים, מפאת החשיבות שבמימוש זכות הגישה לערכאות, שלא לדחות תובענות בעילת רשלנות רפואית רק משום העדר חוות דעת בהגשתן, אלא להעניק זמן סביר לתקנה.

סיכום ומסקנות

1. עילת "חיים בעוולה" של הילוד – בוטלה בהלכת המר.
2. עילת "הולדה בעוולה" של ההורים – הורחבה מאוד בהלכת המר, במטרה לכלול את מלוא הוצאותיו/צרכיו של הילד בעל המום.
3. בשל השתלשלות זו עלולים היו הורים שנסמכו על יכולת התביעה הממושכת של הקטין (25 שנה) להיוותר בלא סעד אם תביעתם האישית התיישנה (7 שנים) ותביעת הילד בוטלה.
4. לכן, אפשרו בתי המשפט, על פי העקרונות שנקבעו בהלכת המר ובהמשכה (זאבי, הסהר האדום, מכבי ואחרות), להורים או לקטין להגיש בכל זאת תביעה, חרף ההתיישנות הלכאורית. באופן זה נשמרת זכותם של הילד והוריו לפיצוי בגין הרשלנות, ורק חלוקת התביעות (עילת הילד מול עילת ההורים) תוכרע לפי ההוראות שנקבעו בכל מקרה בהתחשב בהלכת המר ובאינטרס ההסתמכות.
5. בכל הנוגע לצירוף חוות דעת רפואית כנדרש בתקנה 127, נקבע כי ככל שלא צורפה חוות דעת, בית המשפט עשוי ליתן ארכה סבירה להגשתה, ואף יטה שלא לדחות על הסף תביעה בהיקף כה חשוב מהותית.
6. כך מושג האיזון בין תכלית הלכת המר, שהיא למנוע מצב שהילד בעל המום יוותר ללא פיצוי בעטיה של התיישנות, לבין העובדה שטענת הילד לעילה של "חיים בעוולה" בוטלה. למעשה, בהתאם להוראות המעבר שנתפרשו בפסיקה, או שזכות התביעה תישאר בידי הילד (לפי הדין הקודם), או שעילת ההורים תוסיף להתקיים (כאמור בהלכת המר), אך בכל מקרה לא ייווצר מצב בו שניהם מודרים מסעד.

מסקנה:
המחוקק והפסיקה יצרו – על דרך של היקש ושל הוראות מעבר– "גשר" בין המצב המשפטי הישן (הלכת זייצוב) למצב המשפטי החדש (הלכת המר), כדי להבטיח שלא יתאיין סעדם של ילדים שנולדו עם מום או של משפחותיהם. זאת אף אם עילת ההורים לפי הדין הרגיל התיישנה, בהישען על כך שעילת הקטין לא התיישנה אלא בחלוף 25 שנים. מכאן, שמגמת הפסיקה וההסדרים שנקבעו, היא להחיל "תקופת התארגנות" סבירה שתגן על הסתמכות המשפחות ותבטיח את צרכי הילדים, תוך שאין נשללת זכותם לפיצוי.

(הערה: לעיל נסקרו פסיקות רלוונטיות והובהרו עיקרי הגישה, כפי שעלו בפסקי הדין ובהחלטות שדנו בהשלכות הלכת המר על תביעות הורים בעילת הולדה בעוולה, סוגיות ההתיישנות, וחובת צירוף חוות דעת לפי תקנה 127. אין באמור משום הכרע בשאלה עובדתית או יישומית מעבר לכלל הנקבע בה.)