מבוא
עולם המסחר והפיננסים יודע מגוון רחב של הסדרים חוזיים, ובכללם חוזי פיקדון. במקרים רבים, חוזים אלו נחתמים בתנאים סטנדרטיים (בייחוד כאשר הלקוח מוגדר "לקוח מועדף") או תוך "נוסח בלנקו" כללי – נוסח שהותאם בעבר לקשת רחבה של סיטואציות, מבלי להתאים עצמו במדויק למקרה הקונקרטי. לעיתים, לשון "בלנקו" מפתה לזרז התקשרות חוזית, ואולם היא עלולה להצמיח מחלוקות פרשניות כבדות-משקל. במאמר זה נתמקד בנקודה שבה נוסח חוזה פיקדון (הכולל סעיפים שעשויים לפעול כנגד הלקוח המועדף) הופך בעייתי דווקא כשהבנק – או החֶברה – מפעיל סעיפים המאשרים "סגירת" ההשקעה בנסיבות של פירוק, חדלות פירעון או כיו"ב. התמונה מורכבת אף יותר כשגילויי "טעות", "הטעיה" או פשוט חוסר תשומת לב מובהק, מתגלים בדיעבד.
1. "נסח בלנקו" – יתרון לגודל או כשל מובנה? אחת הטענות המרכזיות המועלות תדירות על ידי "לקוחות מועדפים" (בעלי נפח פעילות משמעותי במשק או מוסדות שנחשבים "מכובדים" בעיני הבנק) היא, כי בנק או מוסד פיננסי אחר הגיש להם חוזה פיקדון בפורמט "סטנדרטי" – נוסח "בלנקו" שאינו מתחשב בנסיבותיהם הפרטניות. ריבוי "סעיפי הגנה" לבנק עשוי לעורר, לעיתים, תחושת ביטחון מוטעית מצד הלקוח, הסבור כי "לגביו לא יממשו הבנק או החברה סעיפים כה דרקוניים", ובהתאם- איננו קורא כראוי את התנאים.
בכמה פסקי דין, בהם ע"א 7162/96 ו-7287/96 אמנונים חברה לעבודות עפר נ' הבנק הבינלאומי (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד אמנונים"), עלתה השאלה אם עצם קבלת נוסח הסכם "בלנקו" עשויה לתמוך בטענת הלקוח שאכן הובטח לו מעמד מועדף. באותו מקרה נקבע כי "לקוח מועדף" אינו פטור מחובת הקריאה והבדיקה. במבט כולל, בתי המשפט מזהירים כי לשון החוזה היא נקודת המוצא בפרשנותו, וכדברי בית המשפט העליון בעניין רב"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים (פורסם בנבו), "לא הסתפק בית המשפט המחוזי בבחינת לשון ההסכם בלבד, אלא תמך את מסקנתו גם בנסיבות חיצוניות…" – אך בכל מקרה, אין בכך כדי לאיין את הלשון הברורה, אם כוונתה אכן נהירה.
2. "הלכת אפרופים" – האם מילת קסם לביטול ההוראות?
בחלק מן המקרים, מפנה הלקוח לטענה כי הסעיף ה"דרקוני" או ה"חד-צדדי" המאפשר לבנק לסגת מהסכם הפיקדון (או ליישמו לרעתו) סותר את הנסיבות החיצוניות שקדמו לכריתתו של ההסכם. מטבע הדברים נשמעת כאן הקריאה לעזרת הלכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים, פ"ד מט(2) 265). הלכה זו מתירה הבאת ראיות חיצוניות לפרשנות, גם אם נוסח החוזה נראה ברור על פניו. יחד עם זאת, כפי שהודגש בפסיקה מאוחרת יותר (ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ [פורסם בנבו]; ע"א 7287/96 הבנק הבינלאומי נ' אמנונים, ועוד רבים), מקום בו לשון ההסכם חד-משמעית, היא נושאת משקל מכריע. גם בתי המשפט המחוזיים וערכאות הדיון קבעו כי אמנם אין מניעה לבחון את "הנסיבות החיצוניות", אולם אין החוזה יכול להשתנות מן היסוד תוך צירוף הוראות שלא הופיעו בו.
כך, בפסיקה כדוגמת פר"ק 1398/02 משרד המשפטים – היועץ המשפטי נ' בנק למסחר (פורסם בנבו) (להלן: "פס"ד קופת תגמולים"), הובהר כי הלכת אפרופים לא נתכוונה לשבש את הוודאות בדיני חוזים, או לעודד העלאת טענות סרק שבסיסן ניסיון לחמוק מלשון מפורשת של חוזה. בית המשפט ציין שם כי הלכת אפרופים הכירה באפשרות להידרש לנסיבות החיצוניות, אך במקום בו נדרש "יתרון ראייתי ברור" לנסיבות אלו אל מול הטקסט, מה שאין כן מקום שדומה כי טענה על אודות "טעות" או "דיבור חד-משמעי" אינה יכולה לעמוד אל מול הצהרות כותרת מפורשות, "שזועקות" דבר קיומו של פיקדון נדחה.
3. ביטול אוטומטי במצב של חדלות פירעון – תקף או לא? שאלה נוספת היא האם תניה הקובעת שהסכם פיקדון יבוטל אם ניתן צו פירוק – ראויה או בטלה מעיקרה, כהוראה הסותרת את תקנת הציבור או את סמכויות בית המשפט בפירוק. גם כאן עולה לא אחת הטענה, שהפעלה "אוטומטית" של הביטול – בטרם בירור כלשהו על ידי המשכיר (או הבנק) – מהווה חוסר תום לב השולל את תוקף הביטול (ראו פר"ק 1398/02 משרד המשפטים … לעיל; בש"א 24654/07 בנק למסחר, פר"ק 2717/07; ועוד).
הפסיקה בארץ גורסת, ככלל, כי אין לבטל “אוטומטית” סעיף המתיר לצד לחוזה להשתמש בזכותו לביטול במקרה של פירוק. אין לאנוס את הצד שלא להפעיל זכותו, אם כי על הצד האחר מוטל נטל מסוים: לנהוג בהגינות ובתום לב טרם ההחלטה לבטל הסכם. בפש"ר 1398/02 הנ"ל הבהיר בית המשפט שהנקודה אינה עצם קיומו של הסעיף, אלא "הזדרזותו" של הצד השני בממשו בטרם בירור של מצב החברה – האם בכוונת בעל התפקיד להפעילה כ'עסק חי', האם יש בידיו להבטיח את התשלומים וכיו"ב. במקום בו זה לא נעשה, וביטול בוצע "על אוטומט", עשוי הביטול להיחשב כחסר תום לב ולפיכך נטול תוקף.
4. טענה או מניעות בדבר טעות – הנטל וההשלכות במקרים רבים נוספים, מעלה הלקוח טענת "טעות" ו"מבקש להלבישה במחלצות אפרופים", כמתואר בעניין פס"ד קופת תגמולים הנ"ל. הכלל הידוע הינו שסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, מתיר למי שהתקשר בחוזה בטעות לבטל או לדרוש ביטול של ההסכם, אך ברגיל נקבע בלא מעט פסיקות כי די היה בנקל לגלות את הטעות לו היה הלקוח קורא או בודק כראוי את החוזה.
טענה כזו עשויה לבסוף להידחות אם הצד המבקש להסתמך עליה מוחזק כגורם מקצועי או מוסדי אשר ניתן לדרוש ממנו הקפדה יתרה. כך, בעניין פס"ד קופת תגמולים, נטען שחברה מוסדית הפקידה כספי עמיתיה בפיקדון שכותרתו "פיקדון נדחה", והעלתה בדיעבד טענת טעות. בית המשפט קבע שאין לקבל טענה זו, "משפשוט שהאור שזועק מן הטופס אשר שמו 'פיקדון נדחה' הינו כה ברור, וחתימה של חברה מוסדית בפיקוח הינה חתימה שמחייבת ידיעת העובדות." התוצאה היתה שבקשת ביטול נדחתה.
5. סיכום ומסקנות במבט כולל, "חוזה פיקדון" בנוסח בלנקו עלול להיות מקור למחלוקת פרשנית או מוקד בעייתי ל"טעויות" לא מכוונות או חסרות תום לב מצידם של הצדדים. אין מניעה עקרונית שבחוזה מסחרי יסוכם על אפשרות ביטול בהינתן משבר של חדלות פירעון, אך זכות זו כפופה לעיקרון תום הלב. לפיכך, טענה מוחלטת לביטול א-פריורי של ההוראה החוזית, מצד בעל התפקיד חדל הפירעון, נדחית ברוב המקרים. מאידך, הטלת ביטול החוזה מצד הבנק או השכיר "על אוטומט", בלא בדיקה על אודות מצבו העובדתי של הלקוח, עשויה להיחשב כחסרת תום לב ולפגוע בסעד הביטול.
בכל הנוגע לטענות על אודות "טעות" בחוזה הנובע מנוסח בלנקו – הרי לא כל טעות היא בת ביטול, וודאי שלא בנסיבות בהן ללקוח אמצעים מקצועיים וכשמדובר בסעיף המנוסח בלשון ברורה וחד-משמעית. כך, גם הלכת אפרופים, המאפשרת הכנסת ראיות חיצוניות, אינה תרופת פלא חובקת כל לכפירה בהוראות חוזה המנוסחות ברורות; היא שוללת את המחסום הטכני-פורמלי, אך אינה "מעלימה" את חיוניות הטקסט ואת משקלו המרכזי בתהליך הפרשני.
בסופו של יום, עיקר השמירה על הלקוחות המועדפים (או לא) מתקיימת בשלב כריתת ההסכם – במקום של תשומת לב, שקיפות, והימנעות מנוסחי בלנקו שאינם מתואמים ללקוח. לא בכדי הזהירו בתי המשפט: אין אדישה בהסכמים; השאלה "איפה זה כתוב בחוזה?" עודנה רלוונטית.
5129371 54678313*
(c) כל הזכויות שמורות. (הטקסט חובר לצרכי המחשה משפטית כללית ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני).
כתיבת תגובה