לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

מבוא

התקשרות חוזית בין משכיר לשוכר כוללת לעיתים סעיפים המאפשרים לאחד הצדדים לבטל את ההסכם עם הינתן צו פירוק או חדלות פירעון של הצד האחר. השאלה הנשאלת היא האם תניה חוזית המאפשרת ביטול הסכם שכירות עם כניסת השוכר להליכי פירוק (או הקפאת הליכים, או חדלות פירעון) היא בהכרח תקפה, והאם מותר לבטל את ההסכם באורח "אוטומטי" במקרה כאמור. בהתאמה עולה לדיון חובת תום הלב של הצדדים בשלב זה, במיוחד לאור האפשרות הקיימת בדין להורות על "פירוק מפעיל" (כלומר – פירוק שבו ישנה הפעלת החברה כ"עסק חי" לפרק זמן) ועל מנת לברר האם הביטול ראוי, נדרש "בירור מצב" החברה.

בפסיקת בתי המשפט (למשל בפש"ר 1398/02, וכן בבש"א 8613/08, ובמקרים אחרים שהוצגו) עלה כי בכל הנוגע להוראה הקובעת זכות ביטול במקרה של מתן צו פירוק, יש לבחון אותה במסגרת דיני החוזים, תוך שקילת חובות תום הלב ותכלית ההסכם. אין בית המשפט נוטה, ככלל, לבטל תניה סופית ומפורשת בחוזה מסחרי "בשלמותה", אולם הוא מוסמך להורות על הגבלות מסוימות בשימוש בה, מכוח עקרונות של הגינות ותום לב (סעיפים 30, 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). כך גם ניתן לעיין בהוראות ובמבחנים שנקבעו בפסקי דין מסחריים שונים, דוגמת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ (להלן: "הלכת אפרופים"), שם נקבע כי יש לבחון את לשון החוזה לצד התכלית המתגלה מנסיבותיו ואת חובת תום הלב במימוש זכויות חוזיות.

הרקע הנורמטיבי

1. דיני החוזים ומגבלת תום הלב:
   חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מטיל על הצדדים חובה לקיים חיוביהם בתום לב (סעיף 39). לפיכך, גם אם נקבעה בהסכם "זכות ביטול אוטומטית" בהתרחש אירוע פירוק, אין משמעות הדבר שמותר לעשות בה שימוש שרירותי או כדי "לשפר עמדות" – על הצד שרוצה לבטל לעשות בירור סביר תחילה.
2. פעילות חברה בשלבי חדלות פירעון:
   לעיתים מורה בית המשפט כי למרות שהוגשה בקשת פירוק ואף שניתן צו פירוק, ימונה בעל תפקיד (מפרק, מנהל מיוחד וכו') ויורה להמשיך ולהפעיל את החברה לפרק זמן ("פירוק מפעיל"). מטרת הפעלה זמנית של החברה היא לשמר את המוניטין והערך הכלכלי של העסק, כך שניתן יהיה למכור את החברה כ"עסק חי" ולהשיא את התמורה שתתקבל לנושים.
3. השלכת הדין על יחסי משכיר-שוכר:
   כאשר השוכר נתון בהליכי פירוק, אך מפעיל אותו בעל תפקיד בהתאם להוראת בית המשפט – החיובים על פי ההסכם כלפי המשכיר (כגון דמי שכירות) הופכים להוצאות פירוק ושולמו (או עומדים להיות משולמים) בעדיפות גבוהה יחסית. במצב זה, עצם קיומו של הליך חדלות פירעון אינו מחייב בהכרח כי המשכיר יסבול נזקים, וממילא לא בכל מקרה מימוש אוטומטי של "סעיף הביטול במצב של פירוק" ייחשב התנהגות מותרת.

ההלכה הפסוקה לגבי תניה המתירה ביטול בשל צו פירוק

במספר פרשות (ראו פש"ר 8613/08, בש"א 24654/07 ועוד) הובהר כי אין עילת ביטול "אוטומטית" של ההסכם בשל הקביעה החוזית, בלי לבחון לעומק האם יש נזק של ממש למשכיר. גם הועלתה האפשרות לראות בשימוש אוטומטי בתניה זו, בלא בדיקה, משום חוסר תום לב.
מאידך, בתי המשפט דחו טענה גורפת ולפיה כל תניה מעין זו בטלה מניה וביה. הדגש הושם על נסיבות העניין: האם אכן החברה הגיעה לסוף דרכה ואין ממי לגבות דמי שכירות? או שההפעלה נמשכת וניתן יהיה לפרוע את חיובי השכירות כסדרם?

חובת "בירור המצב" של השוכר

הדרך שהותוותה בפסיקת בתי המשפט גורסת כי על המשכיר, עובר למשלוח הודעת הביטול, לבחון ולברר איזה מקרה פירוק אכן מתקיים:

• אם מדובר בפירוק "קלאסי" (הפסקת פעולת החברה באופן מיידי), הרי שממילא רוב הסיכויים שלא ישולמו לו דמי השכירות הנמשכים והפעלת זכות הביטול עולה בקנה אחד עם ההסכם ותכליתו.
• לעומת זאת, אם מתברר כי מדובר בצו פירוק המלווה בהוראה על הפעלה (פירוק מפעיל), אין סיבה מיידית לבטל. אדרבה, במצב כזה הגורם המפעיל – המפרק או המנהל המיוחד – עתיד לשלם את חובות השכירות במועדם ואף לדאוג לתשלום נוסף כתנאי להמשך השימוש. במצב זה יהיה הביטול (לו ימומש באורח "אוטומטי") עלול להיחשב חוסר תום לב.

התוצאה המשפטית: עצם קיום סעיף המתיר ביטול אינו בטל; אלא שהתניה מוגבלת על ידי דרישות תום הלב (סעיפים 30, 39 לחוק החוזים). זוהי, בין היתר, המסקנה שנקבעה גם בעניין הום מארט ובהחלטות מאוחרות כמו אלו שהוזכרו. על כן, תנאי מוקדם לניצול זכות הביטול הוא עריכת בדיקה עם בעל התפקיד שמונה בהליך, פנייה ובירור, ומחמת שהפעלה עשויה לעיתים להיטיב ואף להבטיח את דמי השכירות.

סיכום

סעיף בחוזה המתיר למשכיר לבטל את החוזה אם ניתן צו פירוק לשוכר – איננו בטל א-פריורית, וככלל, אין זה עניין של "עושק" או "תקנת הציבור" המצדיק ביטולו במלואו.
ברם, חובה על המשכיר להפעיל זכות זו בתום לב. אין הוא רשאי לבטל את ההסכם אוטומטית וללא בחינה של מצב החברה. כך, אם ניתן צו פירוק, אך בפועל החברה ממשיכה לפעול בהוראת בית המשפט, ומובטח שהשכירות תשולם כדין, יהיה על המשכיר להראות סיבה מהותית של נזק או חשש ממשי כדי להפעיל את הביטול.

תוצאה זו מאזנת בין כיבוד רצון הצדדים, כעולה מהסכם מסחרי, לבין מניעת מצב בו הוראה בדבר זכות ביטול בתנאי פירוק תשמש ככלי "לעקוף" את סדרי הדין בהליך פירוק או כדי להכשיל פירוק-מפעיל. כל עוד לא נגרם למשכיר נזק והפירוק שולַל את יכולתו לתבוע דמי שכירות, לא יהיה מוצדק לאפשר ביטול החוזה על בסיס התניה האמורה, וזאת מתוקף סעיף 39 לחוק החוזים (חובת תום הלב) וכן בהתאם לעקרונות הלקוחים מדיני הפירוק עצמו.

עדכון: התפתחות הפסיקה והחקיקה בשנים האחרונות מחזקת גישה זו, השמה דגש על השילוב בין עקרונות היסוד של דיני חוזים וחובת תום-הלב, לבין עקרונות היסוד של דיני חדלות פירעון המעודדים פעולה סבירה לשימור נכסי החברה, תועלת נושי החברה, והגנה על זכויות. במקביל, הלכת אפרופים, אשר הדגישה בחלקה את אפשרות להיעזר בנסיבות חיצוניות לחוזה, לא שינתה את העיקרון שלפיו אין לאפשר שימוש לא סביר או מניפולטיבי בזכות חוזית.

העולה מכל אלו הוא כי השוכר והמשכיר, בטרם יתקדמו להליך "אוטומטי" של סיום חוזה השכירות מיד עם כניסת השוכר להליך פירוק, מוטל עליהם לערוך ברור מצב החברה בפירוק: האם מדובר בפירוק סופי, או בפירוק עם הפעלה מתוכננת, ואם כך – האם מסתמן כיסוי לתשלום השכירות והתחייבויות אחרות. רק בכפוף לבירור זה, ניתן להפעיל או לחילופין למנוע את ביטול חוזה השכירות.

הערה מסכמת
לדעת רבים, יש בתוצאה זו היגיון לא מבוטל, אך היא גם מציבה בפני המשכיר נטל בדיקה מסוים לגבי מצבה של החברה, הגם שבנסיבות רבות נטל זה עשוי להיות מזערי, היות שמדובר לכל היותר בשאלת פנייה לבעל התפקיד או לרשויות הפירוק ולקבלת עיקרי העובדות. קרי, הדבר אינו נטל כבד, ואינו מכביד יתר על המידה על המשכיר, אך שומר על עקרון תום הלב ועל האפשרות של פירוק-מפעיל, אם קיימת כדאיות בהפעלת החברה לשם מקסום תועלת הנושים.

(סוף דבר)