לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

מאמר בנושא שינוי שם משפחה לקטינים – מחלוקות ויישום עקרון טובת הילד

א. פתח דבר
סוגיית שינוי שם משפחתם של קטינים עולה מעת לעת במציאות החיים המורכבת, בפרט במקרים שבהם קיימת מחלוקת בין ההורים או האפוטרופסים השונים, או כאשר אחד ההורים חדל, למעשה או מבחינה רגשית ומשפטית, מלמלא את תפקידו ההורי, עד כדי יצירת צורך להתנתק מזהותו או משמו. דוגמה קשה וקיצונית לכך יכולה להיות כאשר אחד ההורים – אב או אם – הורשע בביצוע מעשה חמור כלפי בן או בת הזוג או הילדים, ומשכך מבקש הילד או אפוטרופסיו להתנתק משם המשפחה המקורי ולשאת שם משפחה חדש.

ב. השורש ההלכתי: חובת שמירה על טובת הילד
כבר נפסק ונתבאר בפסיקה התורנית כי בכל מחלוקת הנוגעת לילד – החל משאלת המשמורת או החזקת הילד וכלה בשאלת שמו ומאפייני זהותו – קו המנחה הוא טובת הילד. כך נמצאנו למדים ממה שפסקו חכמי התלמוד והרמב"ן כי המצווה והמוטל עלינו הוא לדאוג לטובת הצאצאים, ולשם כך על בית הדין לעיין בנסיבות המקרה לאמיתתן ולבחון היכן תושג תקנת הילד (שו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן סי' לח; דרכי נועם אה"ע סי' כו ועוד).

עיקרון זה קיבל ביטוי הלכתי רב. כך, למשל, מאירי (הערה לעירובין פ"ב) הזכיר כי "בעירובין פ"ב ע"א מוכח דעלנו לנגד עינינו אך טובתו של הילד…" וכי אין להעדיף את זכויות ההורה על פני טובת הקטין. גם בפסקי דין רבניים חלק א (עמ' 61) ובפסקי דין רבניים חלק ג (עמ' 358) חזרה ונשנתה ההלכה כי אין מדובר בזכויות ההורים אלא בטובת הילדים.

במילים אחרות, "מקום החזקת הילדים" ו"אופן גידולם" ושמם – אינם עניין של "זכויות הורים" או רצונם הפרטי, אלא "חובות הורים" הנובעות מטובתם של הילדים (עיין פד"ר א' עמ' 157).

ג. שאלת השם וחשיבותו – במשפט הישראלי ובהלכה

1. מעבר להיבט ההלכתי – שמו של אדם הוא חלק מאישיותו. כבר נאמר בבג"צ 304/86 (ברק נ' בית הדין השרעי ביפו) כי השם הוא "תו היכר אישי" ובחירת שם האדם נוגעת להגדרת זהותו ורצונו. במשפט הישראלי, חוק השמות, תשט"ז-1956, עוסק במתווה לשינוי שם, ובסעיף 14 לחוק השמות עוסקים אנו בדרך כלל בקטינים ובצורך לקבל את הסכמות הוריהם או החלטה שיפוטית שהתקבלה בהתאם לכללים.
2. טובת הילד כעיקרון שיפוטי ראשון במעלה – כאמור, בתי המשפט לענייני משפחה רואים בטובת הילד קו מנחה עליון (ראו: "בע"מ 4491/13 אלמוני נ' פלוני", וראו גם דברי פרופ' שיפמן, דיני המשפחה בישראל, כרך א', תשנ"ה). במיוחד בשאלת שמו של קטין, ישנה אפשרות שהילד יביע רצון מובהק לשנות שמו כתוצאה מטראומה או צורך להשתלב בתוך מסגרת משפחתית חלופית, ועל ערכאה שיפוטית לוודא כי רצון זה נטוע בשיקולים אמיתיים ומגובים מקצועית – הרלוונטיים לטובת הילד.
3. זכות הילד להישמע – האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד (1989) שעליה הצטרפה מדינת ישראל, קובעת בסעיף 12 כי לכל ילד המסוגל לחוות דעה משלו – הזכות להביע דעה זו בחופשיות בכל עניין הנוגע אליו, וכי יש ליתן משקל ראוי לדעתו בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו (לקריאה נוספת: ש' שטרייט, "זכותו של הילד להישמע" בתוך: יחיאל קפלן, "זכויות הילד בפסיקה" המשפט, כרך ז). גם בהלכה היהודית מוכרת חשיבות עמדתו של הקטין כשהגיע לגיל שבו "דעותיו ניכרות".

ד. מניעת פגיעה בקטינים הנושא שם ההורה שפגע באחר או עבר עבירה חמורה
כאשר אחד ההורים הורשע בעבירה חמורה דוגמת רצח האם, עלולים הילד או משפחת האם להידחות מהסכמה כלשהי להמשך נשיאת שם האב. שיקול זה עשוי להחמיר לנוכח רצון הילד להתנתק לא רק מן האב אלא גם משמו, באשר השם נקשר אצל הילד לטראומה (ראו: פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות, תלה"מ 8386-03-20). במצב של "אב מפלצת" כהגדרת הילד, קיים חשש שבעתיד הדבר יכביד על התפתחותו.

ה. דרכי התחשבות ברצון הילד
כאשר קטין מגיע לגיל 10–11 ואילך, נודעת לעמדתו חשיבות יתרה בשאלת שמו, אם כי בכל גיל זכאי הילד שנציגיו (או אפוטרופוס שמונה לו) יביאו בשמו את טיעוניו. העיקרון ההלכתי והחוקתי-משפטי הוא להעניק לילד מקום בקבלת ההחלטות. לעיתים קרובות נבחנת עמדת הילד על ידי עובד סוציאלי או מומחה; אך כאמור לעיל, השיקול המרכזי הינו "מה טוב עבור הילד בסופו של דבר".

ו. שאלה של תוספת שם או מחיקת שם האב
ייתכן כי הגורמים המקצועיים ימליצו על פתרון פשרה כדוגמת "הוספת שם משפחת האם לשם משפחת האב", כדי לאפשר לקטין "גשר" לזהותו ולהימנע מהכחשה מוחלטת של מוצאו. אולם, בכל מקרה, אין לכפות על הילד "פשרה" בניגוד לטובתו; אם צרכי הילד ונסיבותיו מראים כי טובתו מחייבת שינוי מוחלט, ביהמ"ש או בית הדין מנועים מלהימנע מלהורות על שינוי כזה רק מפני ש"כך מקובל" או "רצוי לשמר את שם האב".

ז. סיכום והכרעה
בסיכומו של דבר, וכפי שעלה בבתי המשפט הרבניים והאזרחיים, עיקרון על הוא כי אין להעדיף שיקולים בדבר כיבוד זכות האב לנצור את שם משפחתו או רצונו של האב על פני טובת הילד. לרצונו של הילד ולכאב הנפשי שהוא נושא תפקיד מכריע. אם אכן מתקיימות נסיבות מיוחדות – כגון רצח האם בידי האב או העדר קשר ממשי ותורם של האב – ואף חוות הדעת המקצועית מצדדת בשינוי שמו של הילד ואילו הילד אוחז ברצון מובהק לכך, הרי שטובת הילד מחייבת שינוי שמו ללא שהדבר יחייב הוספת השם הישן.

המסקנה העולה היא כי במקרה של רצון הקטין המגובה בשיקול דעת מקצועי וכן, ומתחשב בעומק טראומת הילד, וכאשר בהצטרף מכלול השיקולים, טובתו של הילד להיקרא בשם משפחת אמו בלבד – יש לאשר את שינוי השם.

(עיקרי ההלכה ומסגרת העקרונות המשפטיים)

1. על פי ההלכה והפסיקה הרבנית – הבת אצל האם לעולם וכדומה – אלו קביעות שמטרתן להביא לידי ביטוי את טובת הילד, ולא את זכויות ההורים; וממילא כל קביעה בעניין הילדים – לרבות שאלת החזקתם, הסדרי שהותם, וחינוכם ומסגרת לימודיהם, וכן שמם – מוכרעת לפי עיקרון טובת הילד.
2. על פי החוק הישראלי (חוק השמות, סעיף 14) – אין לשנות את שמו של קטין אלא בהסכמת הוריו או באישור בית המשפט, תוך יישום עיקרון טובת הילד.
3. האמנה הבינלאומית בדבר זכויות הילד (1989), שאומצה על ידי ישראל, קובעת בסעיפים 3 ו-12 כי בכל פעולה בענייני קטינים טובת הילד היא שיקול ראשון במעלה וכי יש ליתן לילד את הזכות להביע את דעתו.
4. בשל חשיבות השם כמגדיר זהות של אדם, ובפרט של קטין החווה מטענים רגשיים שליליים עם שם משפחה מסוים, קיימת נטייה לאפשר שינוי השם המתבקש, באשר הוא חלק ממהלך רחב יותר של שמירת כבודו, בריאותו הנפשית וטובתו של הקטין.

(סיום)
לסיכום, שעה שעומדת על הפרק בקשה לשינוי שם משפחה של קטין על רקע מחלוקת בין האפוטרופוסים או בין הילד עצמו לאחד מהוריו, ייבחן העניין על ידי הערכאה השיפוטית המוסמכת, בהתאם לעיקרון העל של טובת הילד ותוך מתן משקל לרצון הילד. במקרה שבו הילד חווה מצוקה קשה, כגון רצון להתנתק מזהות אב שפגע או אשם בעבירה חמורה כלפי משפחתו, ואשר ניתק קשר עם הילד, ייטה בית המשפט (או בית הדין) לאשר את שינוי השם בפועל, ולו למען הגנה על בריאות הילד מבחינה נפשית.

(עיבוד הסיכומים מתוך פסקי הדין: בג"צ 304/86; בג"צ 238/75; ע"א 86/63; פד"ר א, ג, יא ועוד; ד"ר פ' שיפמן בספרו "דיני המשפחה בישראל"; עמ"נ 14434-08-23 וכדומה).