מה עושים כשמתברר שהנתבע כלל אינו ‘הגורם הנכון’? על טעויות בזיהוי הנתבע והשלכות הליכי הסרק

הקדמה

לעיתים, במסגרת תביעה בגין רשלנות רפואית או כל עילה נזיקית אחרת, מתברר בשלב מאוחר יחסית שהנתבע שהוגשה נגדו התביעה איננו הגורם האמיתי הנושא באחריות. טעות בזיהוי הנתבע עשויה להוביל להליכי סרק – התובע מנהל תביעה ממושכת שבסיומה נקבע כי אין כלל יריבות או חבות. מנגד, לעיתים נחשף רק בדיעבד זהותו של הגורם הנכון שעליו חלה אחריות. מצב דברים זה מעלה שאלות שונות: מה דינה של התביעה שהוגשה? האם עדיין ניתן לתקן את כתב התביעה ולצרף את הנתבע האמיתי? מה גורלן של טענות התיישנות שהתגבשו בינתיים? והאם יש לפסוק הוצאות בגין “הליכי הסרק” שהתנהלו מול נתבע שאינו הגורם הנכון?

במאמר זה נבקש לבחון, על בסיס הפסיקה העדכנית ובעיקר על פי פסקי הדין שנדונו והובאו בהרחבה להלן, כיצד מתמודדים בתי המשפט עם מצבים שבהם מתברר בדיעבד כי הוגשה תביעה נגד נתבע בלתי-נכון, ומהן ההשלכות הדיוניות והמשפטיות של טעות זו על הצדדים.

א. טעות בזיהוי הנתבע – נסיבות נפוצות ואינטרסים מתנגשים

1. סיבות לטעות בזיהוי הנתבע
   • במקרים של רשלנות רפואית, לעיתים ציבור המטופלים אינו מודע לכך ששירות רפואי מסוים ניתן על ידי גורם אחר מזה שמופיע לכאורה ברישומי קופת חולים או באתר משרד הבריאות. קורה שסניף מסוים או מרפאה מופעלים לא למעשה בידי גוף ציבורי/קופה, אלא באמצעות חברה או עמותה נפרדת.
   • בפרקטיקה, גם מידע שגוי המופיע באתרים רשמיים, או אי-בהירות לגבי בעלות והפעלה של מכון, עלול להטעות את התובע ומוביל להגשת תביעה נגד גורם שהתגלה לבסוף כלא-נכון.
2. נזקי התובע מול אינטרס הנתבע
   • במבט מצד התובע: אם בעת הגשת התביעה לא היה ידוע לו שהנתבע אינו “הגורם הנכון,” הרי ברגיל הוא מסתמך על מידע חלקי או מוטעה. תיקון כתב התביעה או הגשת תביעה חדשה עלולים להיתקל בקשיי התיישנות או בטענות שיהוי, ולהוליד חשש כי התובע ייוותר ללא פיצוי.
   • במבט מצד “הנתבע השגוי”: הוא נאלץ לנהל הליכי סרק ארוכים, להשקיע משאבים, לאסוף ראיות – ולבסוף מוכיח שחסר עילה, מחמת העדר יריבות וחבות. כאשר מסתבר כי התובע “פספס” בזהות הנתבע, יידרש הנתבע השגוי להוצאות, והכלל המקובל הוא שלא להטריח בעל דין למשך שנים ללא פיצוי בגין הליכי סרק.
3. המסגרת הנורמטיבית
   • הגשת תביעה נגד נתבע שאינו הגורם הרלבנטי או שאינו “אשם” – איננה שוללת כשלעצמה את זכותו של התובע להגיש תביעה מתוקנת או חדשה נגד הגורם הנכון. אולם, הדבר מותנה בכללי ההתיישנות ויתכנו גם סוגיות של השתק פלוגתא (אם נידונו שאלות זהות) ושל הוצאות דיוניות, בהתאם לחומרת הטעות ושאלה אם התובע הוטעה בנסיבות אובייקטיביות או שלא בדק כנדרש.

ב. ההשלכות הדיוניות: מחיקת התביעה הקיימת מול תיקון כתב התביעה

1. מחיקת התביעה הקיימת
   • אם בית המשפט קובע באופן פוזיטיבי שחסרה כל עילת תביעה מפני שהנתבע איננו הגורם הנכון ואינו קשור לאירוע, עשוי הוא להורות על דחיית התביעה (או מחיקתה בהיעדר עילה). כך למשל, בפסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת”א 62156-12-17) נדונה הסוגיה האם יש להורות על סילוק על הסף של תביעת יילוד, נוכח גילוי כי הגוף הנתבע (משרד הבריאות) אינו הגוף המפעיל בפועל מרפאת מעקב הריון, אלא גורם פרטי אחר. נקבע כי בהעדר יריבות, התביעה תסולק מחמת חוסר עילה כלפי נתבע זה.
2. תיקון כתב התביעה והוספת הנתבע האמיתי
   • בתקנות סדר הדין האזרחי מוסמך בית המשפט להתיר תיקון כתב טענות בכל שלב, כולל צירוף נתבע חלופי או נוסף, ובלבד שאין הטענה החדשה (נגד הנתבע הנכון) מתיישנת. לעיתים “הזמן משחק לרעת התובע,” ובהעדר צירוף מוקדם, עלול להיווצר חשש כי עילת התביעה נגד הגורם הנכון התיישנה כבר, ואיננה בת-תיקון.
   • מן הפסיקה עולה כי בית המשפט ייטה להתיר תיקון, אם שוכנע שהטעות בזיהוי הנתבע היתה בתום לב, ואם הנתבע הנכון לא ניזוק מהימשכות הזמן מעבר למה שהיה ניזוק לו הוגשה התביעה כראוי מלכתחילה.
3. תחולת דיני ההתיישנות על צירוף נתבע מאוחר
   • לפי חוק ההתיישנות, תשנ”ח-1958, התביעה נגד הנתבע הנכון תתיישן כעבור 7 שנים (בעילת הורים ב”הולדה בעוולה” למשל) או 25 שנים (בעילת “חיים בעוולה,” אשר בוטלה בהלכת המר). אולם, באותם מקרים שדנו בהם (למשל רע”א 8573/18 עמותת הסהר האדום בירושלים נ’ פלוני (2019)) נקבע כי דיני ההתיישנות בהקשר זה מורכבים, וזאת בשל הוראות המעבר של הלכת המר ובהתייחס לעיתוי הגשת התביעה המקורית. לכן, אם התביעה הגיעה “בתוך החלון” הרלוונטי להוראת המעבר (28.8.15, או 31.12.17 וכד’), אין לחסום את דרכו של התובע גם אם טעה בזהות הנתבע.

ג. תקופת ההתארגנות בעקבות הלכת המר וכפילוּת הסעדים

1. הלכת המר והוראות המעבר
   • בפסק הדין בעניין המר בוטלה עילת “חיים בעוולה” של הילוד, ונותרה רק “הולדה בעוולה” של ההורים. בכך הועברו בפועל חלק מהסעדים מן הקטין אל הוריו, ושונתה תקופת ההתיישנות לגבי תביעת ההורים (7 שנים). עם זאת, כדי למנוע קיפוח מוחלט, נקבעו “הוראות מעבר” למקרים שבהם הילוד היה עשוי לתבוע על פי הדין הישן.
2. משמעות טעויות בזיהוי הנתבע במציאות שלאחר הלכת המר
   • כאשר הורה מגיש תביעתו בזמן שהיה סבור כי הילד יוכל לתבוע בעצמו (בעילה של חיים בעוולה), ואולם “התברר שהנתבע אינו הגורם הנכון,” עלולה להיות התנגדות מצד הנתבעים בכל הנוגע ל”פתיחת חזית” חדשה, זאת לכאורה מחמת התיישנות. בנסיבות כאלה הנטייה היא שלא לחסום את התובע במקום שטעותו אינה מלמדת על זלזול קיצוני בהליכי משפט, והתביעה “במהותה” הוגשה בזמן (השוו עניין ת”א (מחוזי) 62156-12-17), וזאת לתכלית למנוע חסימת הדלת בידי נפגע שביקש לממש את זכותו או את זכות הקטין בפועל.

ד. פסיקת הוצאות ו”הליכי סרק”

1. האם נתבע שגוי זכאי להוצאות חריגות בגין “הליכי סרק”?
   • ככל שבית המשפט מוצא כי התובע הגיש תביעתו נגד גורם שאין לו יד ורגל באירוע, והדבר נעוץ בהתרשלות התובע באיתור הנתבע הנכון, עשוי הוא להשית הוצאות לטובת הנתבע השגוי, לרבות הוצאות ריאליות ומשמעותיות.
   • מנגד, מקום בו התובע הסתמך על מידע מוטעה מאתר משרד הבריאות או גורם ציבורי אחר, וקמה הצדקה להניח כי לא ניתן היה לברר בנקל את זהותו האמיתית של הגורם המטפל, בית המשפט עשוי להכיר בכך כי לא התגבשה “רשלנות דיונית” מצד התובע, ולפסוק הוצאות מתונות בלבד.
2. איזון בין השיקולים
   • האיזון הראוי הוא בין השאיפה שלא לפגוע בחופש התובע להחליף נתבע או לצרף נתבע נכון, לבין האינטרס למנוע “התעמרות” או “בזבוז זדוני” של המשאבים. ככל שניתן לבחון טענות סף בשלב מוקדם, כך קטן הנזק לנתבע השגוי, וממילא קטנה גם ההצדקה לפסיקת הוצאות כבדות.

סיכום

כאשר תובע מגלה בדיעבד כי “הנתבע כלל אינו ‘הגורם הנכון’,” מתעורר מתח בין רצון התובע לשמור על זכותו להיפרע מהמעוול האמיתי, לבין האינטרס של הנתבע השגוי שלא “להיתקע” בהליכי סרק. ממכלול הפסיקה שהובאה לעיל, עולים מספר עקרונות מנחים:

1. תיקון או מחיקה: אם התביעה עודנה בשלב מוקדם ואין חשש להתיישנות, נטיית בתי המשפט לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו ולצרף את הנתבע הנכון. אם התובע התמהמה או אם חלפה תקופת ההארכה שנקבעה בהלכת המר (או בהוראת מעבר אחרת), עשוי הוא להידחות מחמת התיישנות.
2. התיישנות וכפילות סעד: לפי הלכת המר, כאשר בוטלה עילת היילוד, הועברו חלק מהסעדים אל ההורים. אם הורים הגישו תביעה נגד נתבע והתברר שהוא אינו הנכון, רשאים הם במצבים מסוימים להמשיך בתביעתם מול הנתבע הנכון, אף במועד מאוחר יותר, זאת בהתחשב בתקופות “ההתארגנות” שנקבעו.
3. פסיקת הוצאות: בהימצא “הנתבע השגוי” שלא באשמת התובע, לא תיפסקנה בהכרח הוצאות עונשיות. אולם, אם הוכח שהתובע פעל ברשלנות דיונית או ברשלנות חמורה באיתור הנתבע הנכון, תוטלנה לעיתים הוצאות ממשיות לחובת התובע.

מכל מקום, מחיקת התובענה או דחייתה איננה צעד אוטומטי. הפסיקה מותירה שיקול דעת לבית המשפט בהתמודדות עם סיטואציה זו, בייחוד כאשר עסקינן בתביעות בגין נזקי גוף חמורים (למשל בתחום “הולדה בעוולה” שלאחר הלכת המר), וזאת מתוך מגמה לאפשר לצדדים מימוש זכות מהותית ומציאת פתרון דיוני שימנע נזק ראייתי מיותר, והכל בצורה מאוזנת ומידתית.

הכותב מסתמך על פסקי הדין שהובאו והוזכרו במלואם לעיל, ובהם particularly: “רע”א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ’ פלוני,” “רע”א 4512/13 הסהר האדום,” “רע”א 398/18 מדינת ישראל,” וכן על פסקי דין נוספים בבתי המשפט המחוזיים שעסקו בקושי של הוראת המעבר שלאחר הלכת המר.