מבוא
בשנים האחרונות עולה תדיר סוגיית סמכויות הרשויות המקומיות לגרור כלי רכב, והיקף חובת הזהירות המוטלת עליהן כלפי בעלי רכבים. למצב זה נלווה חשש לפגיעה לא מידתית בזכות הקניין והחירות של האזרח – ודווקא ע"י גוף ציבורי המחויב לפעול באופן חוקי וסביר. במאמר זה נבחן את פסיקות בתי המשפט בנוגע לגרירה, תוך ציטוט מקורות שנזכרו במסמכים הרלוונטיים ושהועמדו לעיוננו בלבד.
1. הצורך באישור ובקיום התנאים שבחוק העזר
לפי ההסדרים הנוגעים לתחום חניה וגרירה (כגון חוק שמירת הנקיון, תשמ"ד-1984; פקודת העיריות [נוסח חדש]; וחוקי העזר המקומיים), רשאית רשות מקומית להורות על גרירת רכב רק אם נתקיימו תנאים מסוימים, לרבות קיום תמרורים או שילוט. על פי סעיף 8(א) לחוק שמירת הניקיון, נקבע הליך שלפיו הרשות חייבת להדביק מודעה לפני סילוק או גרירה, ומקום בו נטען שמדובר ב"גרוטאה" עליה לתת הודעה. אם תפעל בלי להודיע, עלולה היא להיחשב כחורגת מסמכותה.
בית המשפט בת"ק (תביעות קטנות) 899/04 קבע:
"מניתוח הוראות אלה עולה כי … מוסמכת הרשות… לסלק גרוטאת רכב אם הרשות דרשה בכתב… ולאחר שהדביקה הודעה…לפחות 48 שעות לפני ביצוע הסילוק."
מכאן שחובה על הרשות לעמוד בדיני הפרוצדורה האמורים, ולא ניתן להשמיד רכב בלא פינוי מקדים ובלא אפשרות למנוע את הפגיעה הקניינית.
2. הגבלת סמכותה של עירייה – "הרשות חייבת לפעול כחוק"
בבג"ץ 2126/99 דה-הס נ' עיריית תל אביב-יפו, הדגיש בית המשפט את הצורך בריסון הרשות לאכוף חוק בצורה חוקית:
"העיקרון של שילטון החוק אינו סובל מצב בו עירייה אוכפת את החוק על אחרים ובו בזמן היא עצמה נוהגת שלא כחוק. המצב חמור במיוחד לאחר שמבקרת המדינה קבעה במפורש לפני זמן ניכר… כי העירייה נוהגת בעניין זה בניגוד לחוק."
כלומר, כאשר העירייה גוררת רכב, עליה לוודא שהיא עומדת בכל הוראות הדין, לרבות הצבת תמרורים כחוק, פרסום הולם והחזקה של אישורים משטרתיים אם נדרשים.
3. הודעה מספקת למחזיק הרכב
בת"ק 899/04 (להלן: "פרשת הגרור") צוין כי יש צורך אמיתי להוכיח שניתנה לבעל או למחזיק הרכב אפשרות לדעת על הכוונה לגרור. אחרת, לא עומדת הוראת החוק המחייבת מסירה בכתב או הדבקה על הרכב:
"אם אכן הנתבעת… החליטה כי מדובר בגרוטאת רכב, היה עליה לנהוג כאמור בסעיף 8 לחוק; … אין לראות בסילוק הרכב ובהשמדתו ללא הודעה מוקדמת כתקינים."
4. מרכיב "התיקון" מול "מדיניות" – האם הייתה זו "טעות" או החלטה מכוונת?
במקרים שונים נטען בידי הרשות כי אי-חיוב, או אי-גרירה בעבר נבעו מטעות, ולא ממדיניות מכוונת. לפי פסיקת בתי המשפט, "אין זה מתקבל על הדעת שטעות או מחדל יונצחו עקב דיני ההקפאה" (הובא ברוח פסק הדין בבג"ץ 2126/99).
מקום שהעירייה ידעה כי דרושים לה אישורים והיא אינה מביאה אותם, עשויה פעילותה בגרירה להיחשב כבלתי חוקית.
5. מקרים לדוגמה מן הפסיקה
- ת"א 1259/01 גולן אלון נ' אתרים ירוקים בע"מ ועיריית תל אביב: דן בשאלת אישור המשטרה לגרירת הרכב. בית המשפט בחן אם הגוררת והעירייה פעלו בגדר סמכות.
- בר"ע (ירושלים) 723/03 עיריית ירושלים נ' טחורש: נידונה התופעה ששבים למקום החניה והרכב "נעלם". באותו עניין צוין:"העירייה … חייבת לשמש מופת לשמירה על החוק. המצב חמור במיוחד…".
6. האחריות והרשלנות – ניתוח
הרשות מחוייבת כלפי האזרח גם מכוח דיני הנזיקין. כאשר נגרם לבעל הרכב נזק עקב גרירה, על הרשות להראות שפעלה כדין וברמת זהירות נאותה. בפסק הדין ת"ק 899/04 קבעה כבוד השופטת:
"מחדלי שני הצדדים … ההתנהגות הרשלנית של אחד מהם אינה פוטרת מן האחר."
כלומר, לעיתים פוסק בית המשפט אשם תורם גם לבעל הרכב, אם למשל רכבו היה מוזנח או חנה במקום אסור במובהק. אם התברר שהודעת הגרירה בוצעה בניגוד לדין ושלא הוצבה אזהרה, עלולה העירייה להתחייב בנזקים.
7. סיכום
דיני הגרירה טומנים בחובם איזון: מחד גיסא, לרשויות המקומיות סמכות למנוע הפרעות תנועה וחניה המסכנת את הציבור; מאידך גיסא, עליהן להקפיד על קיום החוק, ובמיוחד על הוראות הפורמאליות – לרבות הצבת תמרורים תקינים, מתן התראות, החזקה באישור משטרתי (כשנדרש) ועוד.
כניסוחו הנוקב של בג"ץ 2126/99 דה הס, "העיקרון של שלטון החוק אינו סובל מצב בו עירייה אוכפת את החוק על אחרים, שעה שהיא עצמה נוהגת שלא כדין."
לפיכך, אדם שנגרם לו עוול עקב גרירה, או דו"ח שאינו כדין, רשאי לפנות בהשגה או לערכאות המוסמכות. בתי המשפט פסקו פיצויים במקרים שמוכח בהם כשל של הרשות או היעדר סמכות כדין. ואולם, מי שחונה במקום אסור ואף מפגין חוסר זהירות, עשוי למצוא עצמו חסר הגנה.
בסופו של דבר, השאיפה הינה שרשויות הציבור ימלאו תפקידן בהוגנות, ותושבים ישמרו על כללי חניה וימנעו מתביעות ומפרות סדר מיותרות.
כתיבת תגובה