לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

בשנים האחרונות שבים ועולים בדיוני הערכאות המשפטיות מקרים שבהם אחד מבני הזוג – ולעיתים אף שניהם – מאשימים זה את זה ב"בגידה" או ב"נטישת הבית". טענות אלה, מטבען, מעוררות רגשות עזים וסוגיות סבוכות, בכללן שאלת השלכות הבגידה או הנטישה על הזכויות הרכושיות של הצדדים, ובפרט ביחס לזכויות סוציאליות (למשל, פנסיה מוקדמת, פנסיה רגילה, או זכויות אחרות שנצברו במהלך חיי הנישואין).

כפי שנפרט להלן, התגבשה בפסיקה העמדה הנוהגת כיום, ולפיה אין נענשים בגין בגידה או נטישת הבית בדרך של שלילת הזכויות בנכסים המשותפים שנצברו במהלך חיי הנישואין. בית המשפט העליון קבע מפורשות, כי לא "נענשים" בן זוג על בגידתו במישור הרכושי; פרידה או פירוק החיים המשותפים אינם פוגמים, כשלעצמם, בזכויות הכספיות שנצברו עד לאירוע שהביא לפירוד.

1. הרקע הנורמטיבי: הלכת השיתוף ומשטר איזון המשאבים

בישראל מתקיימים, ככלל, שני משטרי רכוש עיקריים בין בני זוג:

1. הלכת השיתוף – חלה על בני זוג שנישאו לפני יום 1.1.1974. הלכה זו, פרי הפסיקה, מורה כי בהתקיים תנאים מסוימים (חיי נישואין משותפים ותרומה משותפת מצד בני הזוג), יש לראות בנכסים שהושגו במהלך הנישואין כרכוש משותף של שני בני הזוג בחלקים שווים. בתחילת דרכה, הוחלה הלכת השיתוף בעיקר על נכסי דלא ניידי וכספים מוחשיים, אך כבר לפני עשרות שנים הורחבה החלה זו גם על זכויות סוציאליות שצבר אחד מבני הזוג – לרבות פנסיה (מוקדמת או רגילה), פיצויי פרישה ו"כושר השתכרות" (ראו: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי (2003); ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602).
2. חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 – חל על מי שנישאו לאחר 1.1.74, קובע הסדר הקרוי "איזון משאבים" (סעיפים 5 ואילך לחוק). הסדר זה קובע, כי עם פקיעת הנישואין (למשל עקב גירושין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל הנכסים שנצברו במהלך הנישואין – לרבות הזכויות הסוציאליות. גם כאן, התפתחה בפסיקה ההלכה שלפיה אין נשללות זכויותיו של בן זוג ברכוש רק משום שהוא "אשם" בפירוק הקשר (ראו: בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (8.10.08)).

2. בגידה או נטישה כמבססות "נסיבות מיוחדות"?

יש שתוהים האם "בגידה" או "נטישת הבית" יכולות להצדיק, מכוח הסעיפים הרלוונטיים בחוק יחסי ממון (למשל סעיף 8(2)), סטייה מן הכלל של איזון שווה, או לשלול מבני זוג את חלקם ברכוש.

א. עמדת הפסיקה

במספר פסקי דין חזר בית המשפט העליון והדגיש, כי אין "להעניש" בן זוג על בגידה באמצעות שלילת זכויות ברכוש המשותף. לדוגמה, בע"א 264/77 דרור נ' דרור, פ"ד לב(1) 829 נקבע כי:

"נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף."

כך גם נקבע בע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205, ולימים אושרר בבג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (8.10.08) שהדגיש: נטישת הבית או בגידה יכולות, לכאורה, לשים קץ לשיתוף מהיום והלאה, אך לא שוללות את הזכויות שהצטברו עד למועד הקרע.

הדברים נכונים הן תחת משטר הלכת השיתוף הן תחת משטר איזון המשאבים: לעניין זכויות שכבר נצברו, דין אחד הוא – לא ניתן להעניש על בגידה באמצעות שלילת זכויות קנייניות שכבר נרכשו.

ב. דרישת הרמוניה

אמנם, לצורך החלת הלכת השיתוף יש צורך ברמת "חיים משותפים ומשק בית משותף" מצד בני הזוג. אך נקבע זה מכבר, כי אין צורך להוכיח "חיי שלום והרמוניה מושלמים" דווקא; די גם בחיכוכים ובמתחים מסוימים כל עוד לא היה קרע סופי וכי נוהל משק בית משותף ותמיכה הדדית (ראו: ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2) 645). בגידה כשלעצמה אינה שוללת למפרע את הרכוש שכבר הושג במשך הנישואין.

3. השלכה על הזכויות הסוציאליות – פנסיה מוקדמת ופנסיה רגילה

עם השנים, הכירו בתי המשפט כי גם זכויות סוציאליות (פנסיה רגילה, פנסיה מוקדמת, מענקי פרישה, תגמולי ביטוח מנהלים, וכו') צבורות בכלל הרכוש המשותף, בכפוף לתנאים המתאימים.

בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי (פ"ד מו(1) 602) נקבע:

"תשלומים סוציאליים שאין מניעה לתבוע אותם אינם יוצאים מכלל הרכוש… פיצויי פיטורים ותגמולי פנסיה נחשבים גם הם כחלק מן הכנסות בני הזוג."

כך גם בבג"ץ 8928/06 צוין, כי אין לשלול זכויות שהצטברו בזכויות הסוציאליות של בן הזוג האחד מחמת טענות בגידה או נטישה.

מימוש הזכויות

המשמעות המעשית היא כי בן הזוג שאינו מחזיק בפועל בזכות כלפי המוסד הפנסיוני רשאי לדרוש את חלקו באותה זכות באמצעות הליכי גבייה או ביצוע פסק דין. במידת הצורך ניתן למנות כונס נכסים על זכותו של בן הזוג השני לקבלת גמלה, בהיותה זכות אובליגטורית, וזאת מבלי שהדבר מהווה עיקול אסור על הזכות (ראו: פסק הדין בע"ר 9956-03-12 ש.א נ' ר.ג.א. (3.7.12) וכן דיון בע"א 10916/03 צה"ל נ' פלונית (2007)).

4. סיכום ומסקנות

1. אין נענשים על בגידה או נטישה של הבית למפרע על ידי שלילת זכויות שנצברו בעבר בעמל משותף של בני הזוג. כך נקבע בפסיקת בית המשפט העליון, לרבות בע"א 264/77 דרור, ע"א 384/88 זיסרמן, בג"ץ 8928/06 פלונית ואחרים.
2. הזכויות הסוציאליות, לרבות פנסיה מוקדמת ופנסיה רגילה, נמנות עם נכסי העתודה הכלכלית של בני הזוג, והן נכללות בשיתוף הרכושי או באיזון המשאבים (לפי המועד הרלוונטי והמשטר החל). הדבר אושר בין היתר בע"א 809/90 לידאי, בע"א 841/87 רון נ' רון, ובע"א 6557/95 אבו רומי.
3. בן זוג שבגד, או שעזב את הבית, אינו מאבד למפרע את חלקו או את חלקה בנכסים שכבר נצברו או נוצרו עד למועד הקרע, אף אם הוא נושא ב"אשם" בפירוק הנישואין (ע"א 264/77 דרור, פ"ד לב(1) 829). ייתכן שבבוא בית המשפט לקבוע את מועד הקרע שממנו ואילך אין לבן הזוג הזכויות, יביא הוא בחשבון בגידה או עזיבה כגורם השם קץ לשיתוף בנכסים החל מאותו מועד ואילך – אך אין בכך כדי לגרוע מן הזכות לגבי נכסים עד למועד האמור.
4. הדרך לאכיפת חלקו של בן הזוג בזכויות הסוציאליות נתונה במספר כלים: הטלת עיקול לפי הצורך והיכולת, או מינוי כונס נכסים על הזכות האובליגטורית של החייב, בין אם מדובר בקצבת פנסיה ובין אם מדובר בגימלה מ"התעשייה האווירית", "צה"ל" או "מבטחים". זאת בכפוף לכך שהזכות עצמה בתמורה הכלכלית אינה נשללת או מצטמצמת מחמת בגידת מי מבני הזוג.

מכאן המסקנה: בגידה או נטישת הבית, על אף המטען הרגשי והאנושי הרב שהן נושאות, אינן כשלעצמן מהוות עילה לשלול מבני הזוג (או לפחות מזה שבגד) את זכויותיו בנכסים המשותפים או למנוע מהם את חלקם בזכויות סוציאליות שנצברו, וכל שכן אין "לעקור" את הזכות שכבר קיימת בפועל. הגישה הנוהגת היא כי ענייני הרכוש ויחסי הממון בין בני זוג מוסדרים על פי מהות הנכסים והתקופה בה נצברו, ולא יושפעו מן השאלה מי "אשם" בפירוק. הבגידה או הנטישה יכולות לשמש ראיה המראה כי נותק הקשר הזוגי החל ממועד מסוים, ועל כן אין עוד לצבור זכויות משותפות לאחר המועד שבו נוצר קרע אמיתי; אך אין בהן כדי לשלול את הזכויות שנצברו עד למועד הקרע.

כך נחתם הרעיון בפסיקת בית המשפט העליון, והוא מאומץ ומיושם על ידי הערכאות הדיוניות כיום.

האמור במאמר זה נועד לספק מידע כללי ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני ומלא.