לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

רקע כללי: בין "חיים בעוולה" ל"הולדה בעוולה"

עד להלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)) הכיר המשפט הישראלי בתביעת יילוד בגין "חיים בעוולה" ובתביעת הורי היילוד בגין "הולדה בעוולה". הלכה זו יצרה מצב שבמקרה של לידת ילד עם מומים מולדים כתוצאה מרשלנות רפואית, עמדו הן ליילוד הן להוריו עילות תביעה נגד גורמי הרפואה:

• תביעת היילוד – "חיים בעוולה": היילוד ביקש פיצוי בטענה כי אלמלא התרשלו הרופאים, לא היה נולד;
• תביעת ההורים – "הולדה בעוולה": ההורים ביקשו פיצוי על ההוצאות והנזקים שנגרמו (וייגרמו) להם בגין גידול הילד בעל המום.

בשנת 2012 נקבעה הלכת המר (ע"א 1326/07 המר נ' עמית, [פורסם בנבו] (28.5.2012)), ששינתה את הדין מן היסוד: בית המשפט העליון ביטל את עילת "חיים בעוולה" של הילוד, והותיר על כנה רק את עילת "ההולדה בעוולה" לטובת ההורים – תוך הרחבתה כך שתכלול את מלוא הוצאות הגידול והצרכים המיוחדים של הילד בעל המוגבלות גם לאחר בגרותו.

הלכת המר יצרה, אפוא, מעבר מן המסלול שבו הילוד הוא התובע המרכזי, למסלול שבו ההורים הם התובעים היחידים, בבקשת פיצוי שיכסה את כל צרכיו המיוחדים של הקטין, בעבר ובעתיד.

הוראות המעבר: מדוע נוצרו ומתי חלות?

הלכת המר, מטבעה, חוללה שינוי דרמטי. היא שללה מהילוד את זכות התביעה שהייתה מוכרת לו קרוב ל-25 שנה (על פי הלכת זייצוב). כדי למנוע מצב שבו משפחה שנפגעה לא תקבל פיצוי מחמת ביטול עילת הילוד (תוך אפשרות שעילת ההורים כבר התיישנה), נקבעה בהלכת המר "הוראת מעבר". מטרתה הייתה להבטיח שבאותם תיקים שבהם עילת הילוד ("חיים בעוולה") עוד לא הוכרעה, או שבהם לא הוגשה תביעת ההורים, לא יאבדו הניזוקים את עיקר הפיצוי המתחייב בשל צרכי הילד.

ברם, ההוראה בהלכת המר לא התייחסה לכל המצבים האפשריים. היא עסקה בעיקר בקבוצה של תביעות שתלויות ועומדות ביום שנפסקה הלכת המר, ושבהן אין תביעת הורים. לכן, בהמשך, נדרש בית המשפט העליון לדון בסדרה של פסקי דין שסייגו או הרחיבו את הוראות המעבר, לפי נסיבות שונות של התיישנות – ובהם:

1. הלכת זאבי (רע"א 9444/12 זאבי נ' פלוני, [פורסם בנבו] (28.4.2013)) – קבעה כי גם היכן שהוגשה תביעת יילוד עוד לפני הלכת המר, ואילו תביעת ההורים (כמיטיבים) הוגשה באיחור והתיישנה, אין בכך לחסום את תביעת הילוד מלהמשיך להתנהל;
2. הלכת הסהר האדום (רע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום נ' פלוני, [פורסם בנבו] (28.8.2014)) – נקבע כי מי שתביעת הוריו התיישנה לפני הלכת המר, והוא טרם הגיש תביעתו עד למועד מתן הלכת המר, רשאי בכל זאת להגיש את תביעתו עד יום 28.8.2015;
3. הלכת שירותי בריאות כללית (רע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית, [פורסם בנבו] (28.12.2014)) – הרחיבה את הוראות המעבר למקרים שבהם תביעת ההורים התיישנה בתוך שנה לאחר הלכת המר (28.5.12–28.5.13). בנסיבות כאלה, רשאי הילוד להגיש את תביעתו ("חיים בעוולה") עד 28.8.15;
4. הלכת מכבי (רע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני, [פורסם בנבו] (28.8.2016)) – הכריעה כי אם תביעת ההורים התיישנה עד יום 28.8.15, רשאי היילוד להגיש תביעה עצמאית ("חיים בעוולה") עד יום 31.12.17, ובלבד שתביעת הילוד עצמה לא התיישנה.

כיצד משנה הלכת המר את כללי ההתיישנות בתביעות חדשות?

1. עילת הילוד ("חיים בעוולה") – אינה קיימת עוד (למעט חריגי הוראות המעבר)

הלכת המר ביטלה (פרוספקטיבית) את עילת הילוד, כך שילד שנולד לאחר מתן פסק הדין בעניין המר לא יכול עוד לתבוע עצמאית בתביעת "חיים בעוולה". אולם, בשל הוראות מעבר שנסובו בפסקי הדין שהוזכרו, עשויים עדיין להתקיים מצבים (למשל, לפי הלכת הסהר האדום או הלכת מכבי) שבהם בכל זאת יתאפשר ליילוד (שנולד, או שעילתו נוצרה, קודם להלכת המר) להגיש תביעה עד למועד שנקבע.

2. עילת ההורים ("הולדה בעוולה") – התיישנות לאחר 7 שנים

על פי הלכת המר, מי שזכאי לפיצוי בגין הליך רשלני שהסתיים בלידת ילד נכה הם ההורים – ולא היילוד עצמו. אלא שעילת ההורים, לפי חוק ההתיישנות, מתיישנת לאחר 7 שנים מיום "שנולדה" העילה (המועד שבו נודעו להורים העובדות הצריכות לתביעה, בדרך כלל מועד הלידה). ואולם, אם חלפו שבע שנים בטרם נתן בית המשפט העליון את פסק דינו בעניין המר, לכאורה התובעים הפסידו את זכותם.

אלא שמפסקי הדין העוקבים – "זאבי", "הסהר האדום", "שירותי בריאות כללית" ו"מכבי" – הוסק כי במקום שבו הוריו של הילד (או הילד עצמו) הסתמכו בעבר על הלכת זייצוב (דהיינו, שחשב הקטין שיוכל לתבוע עד 25 שנה), ועתה עילת הילוד בוטלה, בתי המשפט ביקשו למנוע "עיוות" בכך שהתביעה תישלל ממנו ומהוריו כאחד. לכן, בתיקים החדשים (כלומר מקרים שבהם קודם לא נידונה ולא הוכרעה תביעה בגין המום), קיימים מצבים מוגדרים שבהם תביעת ההורים לא תיחסם רק בשל חלוף 7 שנים, וזאת בהתאם לדקויות שנקבעו ב"סהר האדום", "מכבי" וכיו"ב.

3. "תקופת התארגנות" להגשת תביעת הורים, או הילוד, במצבים מסוימים

בבואו למנוע קיפוח כפול של הילד והוריו, אפשרו פסקי הדין תקופות "התארגנות" להורים או לילד (כתלוי בנסיבות), לפרקי זמן שנקבעו מעבר להוראה הגורפת בדבר 7 שנות ההתיישנות הקבועה להורים. זאת, על מנת שלא תיווצר מציאות שבה בשל השינוי בהלכה (מר -> ביטול עילת הילוד), נעלמה העילה של הילוד וההורים, מנגד, "איחרו" לתבוע כי חשבו שאין בידם עילה עצמאית (או שהסתמכו על מרווח הזמנים של 25 שנים שהיה עומד ליילוד).

למשל, לפי הלכת מכבי, אם תביעת ההורים התיישנה בין 28.5.13 ל–28.8.15, ניתן לילוד פרק זמן עד 31.12.17 להגיש את תביעתו, וכן הלאה לפי ההבחנות השונות בפסיקה.

"תרחישי ביניים" והשלמה על דרך ההיקש

חרף ההסדרים שנקבעו כאמור, עלולים עדיין להיוותר מקרים ייחודיים שטרם הוסדרו. ישנם בתי משפט מחוזיים שהשלימו את החסר על יסוד האנלוגיה להוראות אחרות בחוק ההתיישנות, למשל סעיפים 17–18, הקובעים "תקופת התארגנות" בת שנה לפחות בנסיבות שונות (ראו לדוגמה ת"א (י-ם) 29651-08-12 בית החולים אגודת הסהר האדום נ' חמימי ואח' [פורסם בנבו], 2.6.13). מדובר בהכרה "שאולה" בכך שכאשר "נשמטה" עילת הילוד ו"חלק" מסעדי הילוד עברו להורים, יש צורך ב"פרק זמן" להורים להתאים תביעתם למצב החדש שלא היה מוכר קודם, ובכך למנוע סגירה הרמטית של ערכאות בפני ילד בעל מום חמור.

הנחיות מעשיות לעורכי דין ולבעלי דין:

1. זיהוי שנת הלידה וסיווג ההריון ומועד הגשת התביעה:
   • אם מדובר בילד שנולד אחרי הלכת המר (28/5/12), ככלל לא עומדת עוד עילת "חיים בעוולה". על ההורים להגיש תביעת "הולדה בעוולה" תוך 7 שנים מהלידה (ועוד הוראות פרטניות בדבר "התיישנות שלא מדעת" או חריגים אחרים).
   • אם נולד לפני הלכת המר, ייתכן שהוא (או הוריו בשמו) פטור מסילוק על הסף בגין העדר עילה או התיישנות, מכוח אחד מהמסלולים שהוגדרו בפסיקה ("הסהר האדום", "מכבי" וכדומה).
2. בדיקת מצבו של התיק – האם כבר עמדה עילת ההורים קודם, או שמא השינוי בהלכת המר מקים להורים עכשיו סעדים שלא היו להם קודם. יש להתאים את סדרי הזמנים להוראות המעבר ולהנחיות שנקבעו בפסיקה.
3. בחינת דיני ההתיישנות במלואם:
   • האם חלים חריגי "התיישנות שלא מדעת" (סע' 8 לחוק ההתיישנות)?
   • האם חלים חריגי "קטינות" (סע' 10 לחוק; אינו רלוונטי להורים כשלעצמם, אולם רלוונטי לבחינת התייחסותם כמי שפעלו בשמו של הקטין)?
   • אם מדובר בתביעת "הולדה בעוולה" – כללית 7 שנים מהולדת הקטין; אך אם העילה נוצרה בנסיבות הלכת המר – נבדקים חריגים שונים.
4. במקרה של ספק – הגישו תביעת יילוד והורים:
   • במועדים הסמוכים או כאלו שאינם בהירים, לעיתים עדיף להגיש גם תביעת הקטין (אם חלה עליה הוראת מעבר כלשהי) וגם תביעת ההורים, למנוע התיישנות מוטעית של אחד מהם.
   • יחד עם זאת, יש לבדוק האם נסיבות העניין "מאפשרות" בכלל הגשת תביעת יילוד חרף הלכת המר, ואם כן – עד מתי.
5. פנייה בטרם חלוף 7 שנים ממועד הלידה:
   • באופן מעשי, הבטוח ביותר עבור הורים שילדם נולד עם מום מולד והם סבורים שמקורו ברשלנות רפואית, להגיש תביעת "הולדה בעוולה" סמוך ככל הניתן לאחר הגילוי (ואם לא, אז לפני שמלאו 7 שנים ללידה), ובמקרים חריגים לבדוק את החריגים והוראות המעבר.

סיכום

הלכת המר והפסיקה שבאה בעקבותיה – בענייני "זאבי", "הסהר האדום", "שירותי בריאות כללית" ו"מכבי" – יצרו מערך מורכב של כללים המאפשרים (או שוללים) הגשת תביעה בגין הולדה בעוולה, חרף ביטול עילת החיים בעוולה של הילוד. ראוי להורים או לקטינים שבוחנים הגשת תביעת נזיקין על רקע לידה עם מומים, להקפיד על כלל 7 השנים (כעיקרון) ובמקביל לבחון את הוראות המעבר השונות שנקבעו. בבית המשפט המחוזי יש שאף עשו שימוש בפרשנות משלימה על דרך ההיקש לסעיפים 17–18 לחוק ההתיישנות, והכירו בכעין "תקופת התארגנות" בת שנה לפחות לאחר הלכת המר לצורך הגשת תביעת ההורים.

בפועל, נכון להיום, התיקים החדשים שבהם מדובר בילד שנולד לאחר המועד שבו ניתנה הלכת המר, התביעה היחידה המקובלת היא של ההורים ב"הולדה בעוולה" המתיישנת תוך 7 שנים. בתיקים ישנים יותר, או "מעבר" לתקופת המעבר שנקבעה, מתחדדים התנאים שנוסחו ב"סהר האדום", "מכבי" או "שירותי בריאות כללית" בקשר להתיישנות.

הכלל המנחה: אין עוד עילת תביעה לילוד בגין חיים בעוולה (למעט חריגים מכוח הוראות המעבר) והעילה הראשית והיחידה הוא "הולדה בעוולה" בידי ההורים. יחד עם זאת, העברה זו של "מרכז הכובד" המשפטי לכתפי ההורים משפיעה על מניין תקופות ההתיישנות ופועלת בהתאם להנחיות הפסיקה. לפיכך, חשוב ביותר להיוועץ בעורך דין המתמצא בתחום ולנהוג בזהירות בטרם חלוף המועדים הרלוונטיים.