לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

מבוא

הלכת אפרופים, שנפסקה בפרשת ‎ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995) (להלן: הלכת אפרופים), חוללה שינוי עמוק בפרשנות חוזים במשפט הישראלי. הלכה זו הסיטה את מרכז הכובד בפרשנות החוזה מלשונו המילולית אל עבר תכליתו הכללית – תוך התחשבות נרחבת בנסיבות חיצוניות ונוספות. במשך שנים רווחה ביקורת על כך שההלכה מערערת על הוודאות החוזית, מוציאה את לשון ההסכם ממעמדה המרכזי ועשויה לעודד העלאת טענות סרק.

התמשכות הוויכוח בפסיקה ובספרות הובילה לתיקון סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), בינואר 2011 (תיקון מס' 2), אשר ביקש להחזיר את הדגש לתפקיד המרכזי של לשון החוזה בפרשנותו. תיקון זה הביא להיווצרותה של "הלכה מעודכנת", אשר מנסה לאזן בין הנטייה להרחבת היקף הנסיבות החיצוניות בעידן אפרופים, לבין הצורך לשמר וודאות והיצמדות לטקסט המפורש – במיוחד בחוזים מסחריים.

במאמר זה אבחן תחילה את העקרונות המרכזיים של הלכת אפרופים ותכליתה; לאחר מכן אציג את הביקורת המופנית כלפיה; ולבסוף אנתח את תיקון סעיף 25(א) לחוק החוזים ואת יישומו בפסיקה בת-זמננו.

א. הלכת אפרופים – הרקע, ההלכה ועיקרי התוכן

הלכת אפרופים נתגבשה בפרשה בה דן בית המשפט העליון בחוזה מכר בין המדינה (משרד הבינוי והשיכון) לבין חברה קבלנית בשם "אפרופים". החוזה כלל הוראה סותרת, ככל הנוגע לאופן חישוב ריבית הפיגורים; כאשר מצד אחד לשון החוזה רמזה לפירעון תשלומים בתנאי מסוימים, אך בפועל המדינה והקבלן היו תמימי דעים (לשיטת בית המשפט) שהוסכם אחרת "בדרג ניהולי/משתמע".

1. עקרונות יסוד בפרשת אפרופים

• תכלית החוזה – בית המשפט העליון בראשות הנשיא (דאז) אהרן ברק, קבע כי על הפרשן לבחון את אומד-דעת הצדדים באמצעות כללי פרשנות חוזים הקבועים בסעיף 25 לחוק החוזים (בנוסחו לפני התיקון). הנשיא ברק הדגיש ש"בבוא השופט לחשוף את אומד דעת הצדדים לא יסתפק אך ורק בבחינת הטקסט החוזי, אלא ייעזר גם בנסיבות החיצוניות".
• פרשנות חד-שלבית – נקבע כי אין מדרג נפרד בין לשון החוזה כקריטריון ראשון במעלה לבין בחינת נסיבות חיצוניות כשלב נוסף, אלא מדובר במבחן פרשני אחד, "חד-שלבי", לפיו לשון החוזה והנסיבות החיצוניות – נבחנים זה לצד זה.
• העדפת כוונת הצדדים על פני לשון טקסט חד – בפסק-הדין צוין כי גם מקום בו לשון החוזה נראית ברורה וחד משמעית, רשאי (ואף חייב) השופט לבחון את הנסיבות החיצוניות כדי לוודא שנשמרת "התכלית הסובייקטיבית" של החוזה. כאשר מתגלה פער משמעותי בין הלשון לבין התכלית הסובייקטיבית, עשוי בית המשפט להעניק עדיפות לתכלית החוזה כפי שהיא עולה מן הנסיבות, על פני הלשון עצמה.

2. ביקורת על הלכת אפרופים

הלכת אפרופים נותרה שרירה וקיימת, אולם זכתה לביקורת רבה:

1. פגיעה בוודאות החוזית – נטען כי היא מעודדת העלאת טענות סרק בדבר "כוונה נסתרת" של הצדדים, על אף שלשון החוזה הברורה לא תומכת בהן, וכי הדבר מערער את הסופיות והיציבות הנדרשת בחיי המסחר.
2. העדר מקור סמכות – נטען כי פסק הדין מרחיב את סמכות בית המשפט לפרש "מעבר ללשון" בלא עיגון מספק בחוק, ומנוגד לאמור בסעיפים 25(א) ו-25(ב) לחוק החוזים טרם התיקון, שקבעו היררכיה ברורה: קודם לשון החוזה ולאחריה הנסיבות.
3. התערבות יתר – נטען כי השיטה החד-שלבית מצמצמת את חופש החוזים הוולונטרי, באשר היא עלולה להכניס לחוזה תניות שלא נכללו במפורש בלשון החוזה.

ב. תיקון סעיף 25(א) לחוק החוזים: החזרת הכוח ללשון

בעקבות הביקורת, תוקן סעיף 25(א) לחוק החוזים בינואר 2011 (תיקון מס' 2), ונקבע בו, בין היתר:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

1. משמעות התיקון

• התיקון אינו מבטל מפורשות את הלכת אפרופים, אך הוא מבקש להחזיר את הכוח ללשון החוזה בהיררכיית הפרשנות ולשמור על וודאות גבוהה יותר.
• אם לשון החוזה ברורה וחד-משמעית, קיימת חזקה שלא יפנו לנסיבות חיצוניות או לרצון סובייקטיבי כדי לסתור לשון זו; רק אם כוונה זו "אינה משתמעת במפורש" מלשון ההסכם, או קיימת בו עמימות, יינתן משקל רב יותר לנסיבות החיצוניות ולאומד-דעתם הסובייקטיבי של הצדדים.

2. השלכות התיקון: התפתחות פסיקתית

לאחר התיקון, פסק בית המשפט העליון בשורת פסקי דין, ובהם מדגישים השופטים כי במקרה בו לשון ההסכם ברורה,יש ליתן לה משקל מכריע. ראה, לדוגמה:

• ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ [פורסם בנבו] (28.1.08) – השופט דנציגר קבע: "על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים ובהלכת ארגון מגדלי הירקות … מקום שלשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם".
• ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון [פורסם בנבו] (13.2.08) – נקבע כי גם כאשר נסיבות חיצוניות מצביעות על תכלית אחרת, אם הלשון "רהוטה וברורה" אין מקום לסטות ממנה.

עם זאת, בתי המשפט מבהירים כי התיקון ומגמת הפסיקה אינם מוותרים, כמובן, על התבוננות בנסיבות החיצוניות, בעת שנדרשת פרשנות להסכם, ובלבד שקיימת לפחות אפשרות אמיתית לפרש את החוזה בדרך שונה מזו העולה מלשונו.

ג. יישום עקרונות הלכת אפרופים (לאחר התיקון) בהקשר של סעיפי ביטול בהליכי חדלות פירעון

סעיפים כאלו (המכונים לעיתים "סעיפי פשיטת רגל" או "סעיפי פירוק") מזכים צד לחוזה לבטל את ההסכם, אם הצד שכנגד נקלע להליכי חדלות פירעון. סוגיה זו עלתה בשורה של תיקים בפירוק, כאשר פעמים רבות נטענת טענה לפיה הסעיף בטל מחמת "חוסר תום לב" או "סיכול" בנסיבות הפירוק. לאחר התיקון לחוק החוזים, נדרש בית המשפט לאזן בין תכלית דיני הפירוק – ובתוך כך אפשרות להפעיל את החברה ו"להחיותה" לצורך מכירה – לבין זכויותיו החוזיות של הצד השני, המאפשרות לו לבטל את ההסכם.

בשורת פסקי דין נקבע כי הסעיף עצמו אינו בטל מעיקרו (הוא לא נוגד תקנת ציבור ואינו בלתי-חוקי), אך על צד המשכיר מוטלת החובה לפעול בהתאם לחובת תום הלב (סעיפים 12,39 לחוק החוזים (חלק כללי)). משמעות הדבר היא שביהמ"ש בוחן האם נעשה בירור-מינימלי המבחין בין "פירוק מוחלט" בו החברה למעשה אינה עתידה להוסיף ולשלם את חובותיה, לבין "פירוק עם הפעלה" בו החברה עשויה להוסיף ולשלם את דמי השכירות השוטפים ולכן אין הצדקה להפעלת סעיף הביטול כהליך אוטומטי.

ד. סיכום ומסקנות

1. סטטוס הלכת אפרופים: לאחר שנים של ביקורת סוערת, שהדיה נשמעים בפסקי דין ומאמרים שונים, בא תיקון סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) בינואר 2011, והדגיש שוב כי כאשר לשון החוזה ברורה ומפורשת, "יוכרע" הדבר על-פיה, ולא יפנו לנסיבות חיצוניות אלא במקרים חריגים ומצומצמים.
2. תכלית החוזה מול לשונו: לצד ההתרחקות מהישגים מסוימים של הלכת אפרופים, עומדת עדיין לעיקרון התכלית החוזית ולסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים, חשיבות רבה. במקרים של עמימות, וודאי כשמדובר בהסכמים בעלי מורכבות מיוחדת, רשאי ביהמ"ש לעשות שימוש נרחב בכלים פרשניים "תכליתיים".
3. סעיפי ביטול אוטומטי בהליכי חדלות פירעון: גם אם הצדדים הסכימו מפורשות על ביטול החוזה בהתקיים הליכי פירוק, אין משמעות הדבר שביהמ"ש יאשר ביטול אוטומטי בלא בדיקה של חובת תום הלב והשאלה האם בנסיבות הקונקרטיות הוביל הליך הפירוק לפגיעה של ממש בצד השני לחוזה. אם מתברר כי מדובר בשלב פירוק שאינו סופי, אלא "פירוק עם הפעלה", וכי דמי השכירות או יתר החיובים יקבלו מעמד של הוצאות פירוק ומשולמים במועד, עשוי ביהמ"ש למנוע את הביטול אם יימצא חסר תום לב.

סיום

עיון במסלול שעברה הלכת אפרופים – מהתפתחותה בפסיקה, דרך התיקון לחוק החוזים וכלה בפסיקה החדשה המכירה בחשיבות לשון החוזה – מעיד על המתח שבין הרצון להעניק לבית המשפט כוח פרשני והתחשבות בנסיבות חיצוניות, לבין הרצון לשמור על וודאות חוזית ו"כללי משחק" לשוניים. נראה שה"סופה" שהתחוללה סביב הלכת אפרופים התמתנה ואנו מצויים כיום בשלב פוסט-תיקון, בו נעשה ניסיון למזג בין כללי פרשנות לשוניים לבין תכלית החוזה ונסיבות חיצוניות במקרים המתאימים, תוך מתן בכורה ללשון הברורה.

בכל הנוגע לסעיפי פירוק וביטול הסכמים מחמת הליך חדלות פירעון, נדרש איזון בין הזכות החוזית שנקבעה בהסכם (שלא בהכרח תיפסל) לבין עקרון תום הלב ודיני הפירוק, באופן המעודד המשך הפעלה של החייבת בעת הצורך, למניעת פגיעה מיותרת בה ובנושיה. התפתחות זו מדגימה היטב את הצורך בשילוב בין תחומי המשפט – דיני חוזים ודיני חדלות פירעון – והשאיפה ליישם בדרך מאוזנת עקרונות של ודאות, הוגנות ויעילות כלכלית.

הערה: המאמר לעיל הוא לצרכי לימוד ודיון תמציתי, ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי או לפסיקה מחייבת.