לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

מבוא

אחת הסוגיות השכיחות והמרכזיות בדיני החוזים עוסקת בפרשנות חוזים: האם, ועד כמה, רשאי בית המשפט לסטות מלשון החוזה המפורשת? עד כמה "נסיבות חיצוניות" – בהן אומד דעתם של הצדדים, תכלית החוזה והקשרו המסחרי – יכולות לגבור על נוסח בלשון בהירה של חוזה? זהו הוויכוח הידוע בין הפרשנות ה"לשונית-טקסטואלית" המעניקה משקל מכריע ללשון ההסכם, לבין הגישה ה"תכליתית", לפיה לא די להסתפק בלשון ויש לתת משקל גם לנסיבות כריתתו ולתכליתו.

במשפט הישראלי שימשה שנים ארוכות הלכת ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (להלן: "הלכת אפרופים"), מצע רעיוני לפרשנות רחבה המאפשרת להביא בחשבון, כבר משלב בחינה ראשון, גם נסיבות חיצוניות לחוזה, אפילו לשון החוזה ברורה. גישה זו עוררה דיון נרחב ואף ביקורת, ולאורך השנים ראינו כיצד קיבלה פרשנות "אפרופים" קולות מצמצמים שנועדו להגביל במידת מה את השימוש הגורף בחומר החיצוני.

במאמר זה נעמוד בקצרה על אופן יישומה של הלכת אפרופים בפסיקה המאוחרת ועל האיזון שבין לשון מפורשת בחוזה, מצד אחד, לנסיבות החיצוניות והקשרן, מצד שני.

1. רקע עיוני: "הלכת אפרופים" ושאלת הפרשנות התכליתית

1.1. לשון החוזה מול הנסיבות החיצוניות

על-פי ההלכה הוותיקה במשפט הישראלי טרם הלכת אפרופים, "המגדלור" הראשון לפרשנות החוזה הוא לשון ההסכם עצמו: אם לשון ההסכם ברורה וחד-משמעית, על בית המשפט לכבד את לשונה כחזות הכול – למעט מקרים חריגים של טעות סופר או הוראה בלתי חוקית. הלכת אפרופים, שניתנה בשנת 1995, שינתה את הדגש הפרשני. נקבע בה כי לעולם לא נסתפק רק בלשון – וכי כבר בשלב ראשון "נפתחות דלתות" לבחינת אומד דעת הצדדים, מתוך הנסיבות החיצוניות הכרוכות בחוזה. די בלשון החוזה כדי להסיק כי היא מכריעה – רק אם אין כוונה נסתרת הסותרת את הלשון, וגם זאת: אין משקל ללשון ברור במקרה בו הנסיבות החיצוניות מצביעות אחרת.

1.2. ביקורת על הלכת אפרופים

כמעט מראשית דרכה זכתה הלכה זו לביקורת, הן בספרות המשפטית הן במסגרת הערכאות. בין היתר נטען כי מתן "שוויון בכורה" ללשון החוזה ולנסיבות חיצוניות, עלולה לפגוע בוודאות המשפטית, שכן כמעט כל טקסט ניתן לפרש אחרת בהסתמך על נסיבות חיצוניות. ביקורת נוספת עסקה בגבול סמכותו של בית המשפט לשנות, הלכה למעשה, מהסכמות חוזיות מפורשות אליהן הגיעו הצדדים, וזאת בלא עיגון מפורש בסעיפי חוק.

1.3. מיתון הלכת אפרופים

לאורך השנים, ובמיוחד בעשור האחרון, חל מיתון מסוים באופן יישום הלכת אפרופים. כך, למשל, פסק בית המשפט העליון בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ (2008) ובע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו-סכסון (ישראל 1992) בע"מ (2008), כי "כאשר לשון החוזה היא ברורה וחד משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע", תוך חזרה לחיזוק ההיבט הטקסטואלי בלשון החוזה. תוצאה זו, שזכתה לכינוי "אפרופים לייט", מנסה ליישב בין רוח הלכת אפרופים לבין הצורך לשמור על יציבות וודאות בחוזים.

2. מתי נסוגות הנסיבות החיצוניות מפני הלשון המפורשת?

2.1. בחינה של לשון ההסכם

על בית המשפט לבחון ראשית את לשון החוזה כ"כלי קיבול" לכוונת הצדדים. כך, למשל, נפסק ברע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים (2009) כי מקום שלשון ההסכם ברורה, קשה להלום פרשנות הסותרת את הלשון מתוך עיון בנסיבות חיצוניות. עד כמה שהלשון ברורה וחד-משמעית, יחיל בית המשפט את ההסכם כלשונו, ולא יסתפק בראיות חיצוניות סותרות – אלא אם המקרה חריג.

2.2. נסיבות חריגות לסטייה מלשון החוזה

הנה כי כן, בית המשפט עשוי להסכים כי נסיבות חיצוניות גוברות על לשון החוזה רק במקרים חריגים, בהם קיימת סתירה חריפה או תחושה של אבסורד מפרשנות טקסטואלית גרידא. כך הודגש ברע"א 6317/11 אהרון נ' סופר (2011) שאין די בטענות כלליות בדבר "אי-התאמת לשון ההסכם לנסיבות"; לשם כך נדרש יתרון ראייתי ברור של הנסיבות החיצוניות.

2.3. היחס לעיקרון תום הלב

גם עקרון תום הלב (סעיפים 12 ו–39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973) משפיע על הפרשנות. ישנם מצבים שבהם צד מבקש להיאחז בלשון החוזה "ככתבה וכלשונה" כדי לנהוג בדרך אנטי-הגינות ובלתי סבירה – או להפך, מנסה לטעון ש"נסיבות חיצוניות" מצדיקות הפרה של לשון החוזה. בתי המשפט פסקו לא אחת כי יש לבחון אם נדרשת התערבות שמא עמידתו של הצד על לשון החוזה מסכלת את ההסכמה החוזית בכללותה. ואולם, ככלל נקבע שלא די בהעלאת טענות "חוסר הגינות"; כדי לסטות מלשון ברורה יש להציג פגם רלוונטי מהותי דוגמת טעות (סעיף 14 לחוק החוזים) או חוסר חוקיות וכיו"ב.

3. דוגמאות מפסיקת בתי המשפט – מתי ניתנת עדיפות ללשון החוזה?

3.1. ע"א 7162/96 …:

באותו עניין נדונה מחלוקת חוזית סביב הסכם בו נכתב מפורשות תנאי מסוים, ואחד הצדדים טען כי בנסיבות החיצוניות נוצרה הבנה אחרת. נקבע שהלשון המפורשת עדיפה על נסיבות נטענות, במיוחד משום שההסכם נוסח בבהירות והיה מדובר בצדדים מתוחכמים.

3.2. עניין נורקייט (ע"א 5856/06):

בית המשפט ביכר את הוראת החוזה המפורשת על פני טענות מצד הרוכשים שנסמכו על מצגים חיצוניים. שם נאמר כי "כאשר לשון החוזה ברורה וחד-משמעית, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם".

4. שילוב פרשנות ההסכם עם דיני פירוק – אי-התערבות למעט חריגים

בפש"ר 2717/07 איתן ארז נ' אפריקה ישראל (2008) נטענה טענה הדומה לזו שב"ספקטרה" – קרי, כי בהסכם שכירות נקבעה זכות ביטול בהינתן צו פירוק, וצו זה אכן ניתן, אך המפרק/המנהל המיוחד טען שאסור להפעיל את הזכות ויש לבטלה. בית המשפט ציין כי אין לבטל מעיקרא הוראה חוזית שכזו, בהיותה חוקית ומפצה על סיכון עסקי סביר מנקודת מבטו של הצד הסולבנטי. עם זאת, נקבע שאם ה"אור" שהפעילו הצדדים מוטעה וחפוז מדי – עלולות הטענות להידחות מחמת חוסר תום-לב.

סיכום

המשפט הישראלי מכיר בכוחם של הצדדים לחוזה לקבוע הוראות "חד-משמעיות", ואף נוטה, לאחר הילכת אפרופים, להכיר באפשרות לבחון את הנסיבות החיצוניות כדי להגיע לתכלית החוזה. ואולם עם חלוף הזמן, במיוחד לאור פסקי הדין המאוחרים יותר, עוצב איזון שבו לשון ההסכם מקבלת מעמד בכיר מאוד, וקשה לסטות ממנה אם היא אינה מגלה רב-משמעות.

הליכי חדלות פירעון (כדוגמת פירוק, הקפאת הליכים) עשויים להטות מעט את האיזון לטובת שמירת נכסי החייב ונושיו, אך אין משמעם ביטול א-פריורי של הוראות חוזיות מפורשות המתייחסות לאפשרות פירוק. על צד המעוניין בסטייה מחוזה להראות טעם טוב ומוצק, ובפרט הוכחת חוסר תום לב מצד הצד השני.

נמצאנו למדים כי ההכרעה בשאלת "מתי נסוגות הנסיבות החיצוניות נוכח לשון מפורשת?" עומדת על שני צירים:

1. לשון ברורה ואי-סתירה חריפה בין הוראות החוזה – מובילה לרוב למסקנה כי יש לאמץ את לשון החוזה.
2. במקרים חריגים שבחריגים, כשקיים יתרון ראייתי מובהק לכך שהצדדים לא התכוונו מלכתחילה למה שעולה מהלשון, או שהותרת ההוראה החוזית כמות שהיא מנוגדת לתקנת הציבור או לעקרון תום הלב, ניתן להגיע לתוצאה אחרת.

לפיכך, במקרים שכיחים, לשון מפורשת וחד-משמעית תכריע, ולא בקלות יגברו עליה נסיבות חיצוניות. אולם, אין בהלכת אפרופים למנוע בחינה של התנהגות חסרת תום לב בשימוש בזכות או מונעת מבית המשפט לבחון את קיומו של פגם משמעותי בכריתת החוזה או באכיפתו – הכל בכפוף לעיקרי הוודאות, החופש החוזי ותום הלב.

רשימת מקורות (תמציתית):

1. ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265.
2. ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, [פורסם בנבו] (2008).
3. ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, [פורסם בנבו] (2008).
4. רע"א 8613/08 איתן לוי מהנדסים ויועצים בע"מ נ' עיריית גבעתיים [פורסם בנבו] (2009).
5. ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(3) 337 (1982).
6. ע"א 7162/96 …
7. פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים – החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (תשס"ה-2005).
8. [נוספים שבפסיקה]

(סוף דבר)