חזקת השיתוף היא מיסודות הדין האזרחי בישראל הנוגעת ליחסי הממון בין בני זוג. בכל הנוגע לזוגות שנישאו לפני 1.1.1974 ולא ערכו הסכם ממון, חלה הלכת השיתוף, ובמסגרתה קיימת חזקה כי הרכוש שנצבר במהלך הנישואין – בין אם נרשם על שם שני בני הזוג ובין אם על שם אחד מהם בלבד – שייך לשניהם בחלקים שווים (ראו למשל ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685; ע"א 419/80). בכל הנוגע לזוגות שנישאו לאחר 1.1.1974 חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג–1973, ולפיו נערך איזון משאבים רק בעת פקיעת הנישואין – אולם הרציונל דומה: לאזן או לחלוק בצורה הוגנת את הרכוש שנצבר במאמץ משותף במהלך חיי הנישואין.
עם השנים, ובהתאם לפסיקת בתי המשפט, חל יישום נרחב יותר של הלכת השיתוף ו/או הסדר איזון המשאבים. בין היתר, הכלל הוא כי חזקת השיתוף איננה מוגבלת רק לנכסים מוחשיים, אלא חלה גם על חובות ועל זכויות שונות, כולל זכויות סוציאליות ופנסיוניות, ובנסיבות מסוימות – אף על “נכסי קריירה”. שאלת תחולת חזקת השיתוף גם על חובות עוררה לא פעם מחלוקות בערכאות. במאמר זה נסקור בתמצית את עיקרי הפסיקה בנושאים אלו: מתי מסתיימת חזקת השיתוף? והאם היא חלה אף על חובותיהם של בני הזוג?
מתי מסתיימת חזקת השיתוף?
עיקרון יסוד הוא כי הזכות של כל אחד מבני הזוג למחצית הרכוש שנצבר במאמץ משותף קיימת רק עד קץ חיי השיתוף בפועל. ברגע שנוצר קרע של ממש במערכת היחסים ועולה "על סדר היום" סיום הקשר הזוגי – אין עוד לראות ברכוש שייצבר לאחר משבר זה כחלק מהרכוש המשותף (ראו למשל: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי, פ"ד מח(3) 685). כך נקבע גם בע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין, פ"ד מט(3) 5, כי "עם התגבשותו של הקרע הסופי בין בני הזוג… אין לצרף עוד את הנכסים הנרכשים עקב מאמץ אישי לאחר מכן."
גם בענייני בגידה או נטישה נפסק, כי נטישת הבית עשויה לשים קץ לשיתוף בנכסים – אך אין "מענישים" על בגידה למפרע על-ידי שלילת זכויות בנכס (ראו ע"א 264/77 וע"א 384/88 זיסרמן נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205). על כן, ככלל, חזקת השיתוף פוקעת עם היווצרותו של משבר אמיתי או קרע מוחשי בחיי הנישואין, ולא למפרע.
הלכת השיתוף וחובות בני הזוג
מושכלות יסוד הן כי חזקת השיתוף מתייחסת לא רק לנכסים ולהכנסות חיוביות, אלא יכולה לחול גם על חובות. בע"א 3002/93 בן-צבי נ' סיטין (פ"ד מט(3) 5) הוזכר מפורשות, כי כאשר מוכח אורח חיים של שיתוף ומאמץ משותף, חזקה שהחובות שנוצרו במסגרת הנישואין הם, על דרך הכלל, חובות משותפים – אלא אם בן הזוג הטוען אחרת מצליח להוכיח שהחוב היה באופיו "אישי" מובהק ואיננו קשור לצרכי המשפחה (ראו גם: ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3) 22).
עם זאת, לא בכל מקרה יישא בן זוג אחד בחובות שיצר האחר. בת"א 2199/91 (מחוזי תל אביב) שצוין בפס"ד "נורית אורלי נ' כרמל מערכות מיכלים" (להלן "הלכת גרנות") נקבע כי בן זוג עשוי להיחשף לחובות שהאחר צבר, רק אם הוכח שאותם חובות נוצרו כחלק מן "המאמץ המשפחתי" המשותף. כמו שנפסק בבש"א 1203/92 סימנטוב נפיסי נ' וייס פלורן, בית המשפט חזר על העיקרון שאמנם ישנם מצבים בהם חובות בן הזוג האחר הם “חובות משותפים”, אבל אין זה אומר שכל חובו האישי של בן זוג אחד מוטל אוטומטית על בן זוגו.
זכויות סוציאליות ו"נכסי קריירה" – דינן?
לאורך השנים הלכה והתבהרה ההלכה שלפיה גם נכסי העתודה הכלכלית (כגון קרנות פנסיה, זכויות סוציאליות, פיצויי פיטורים ואף "נכסי קריירה") הם בני שיתוף, אף אם טרם "גמלו". בע"א 809/90 לידאי נ' לידאי (פ"ד מו(1) 602) וכן בבע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית (מיום 26.8.07) הובהר כי הלכת השיתוף וההיגיון שבבסיסה חלים על כלל סוגי הנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים, ובכלל זה כספי פנסיה ופרישה, גם אם לא הועברו עדיין.
כך, לדוגמה, בבע"ם 10916/03 צה"ל נ' פלונית (14.6.07) נפסק כי זכות בפנסיה של איש צבא יכולה להיכלל בנכסי השיתוף, וכי לשון סעיף 62 לחוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) לפיה "הזכות לגמלה אינה ניתנת להעברה…" אינה מבטלת את האפשרות למנות כונס נכסים (או לצור מנגנון שליחות) שישלמו בגינו/באמצעותו את חלקה של האישה בגמלת הבעל.
הלכה למעשה: דרכי האכיפה והיבטי עיקול
במספר פסקי דין נקבע, כי אמנם חזקת השיתוף עשויה להקנות לבן הזוג זכות, למשל, בכספי פנסיה. אולם, לא תמיד ניתן לעקל את הזכות עצמה אצל "צד ג'". לדוגמה, בבג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול (פ"ד סב(1) 165) נקבע שאין בהכרח אפשרות להטיל עיקול על מלוא הזכויות שטרם הבשילו, אם יש מניעה בדין לעשות כן, אך בנסיבות מסוימות ניתן לנקוט באמצעים אחרים, כגון מינוי כונס נכסים. (ראו לעניין זה את הפסיקה בע"ר 9956-03-12 ש.א. נ' ר.א.ג., בית המשפט לענייני משפחה בי-ם, לפיה אף אם לא ניתן לעקל את הגמלה עצמה מכוח חוק הגמלאות, הרי שניתן למנות כונס נכסים על זכות החייב בפנסיה).
ההסבר לכך, בין היתר, הוא שהוראות חוק מסוימות שלפיהן "הזכות לגמלה אינה ניתנת להעברה או לעיקול" באות להגן על הצד השלישי (למשל: צה"ל או קרן הפנסיה) מפני נושים, אך לא למנוע מן הגמלאי עצמו להפעיל רשות לתשלום ישירות לבן הזוג, כשלוחו של הגמלאי או באמצעות כונס נכסים שבית המשפט או רשם ההוצל"פ ממנה על פי סעיפים 53-54 לחוק ההוצאה לפועל.
סיכום והמלצות
חזקת השיתוף מכוח פסיקה חלה על כל הנכסים (וזכויות) שנצברו במאמץ משותף של בני הזוג ואף על חלקם היחסי של חובות שנוצרו במסגרת התא המשפחתי. היא מסתיימת, על דרך הכלל, במועד היווצרותו של קרע סופי או פירוד בין בני הזוג, ולא למפרע, אף אם אחד מבני הזוג בגד או עזב ביוזמתו. אין נוטלים רטרואקטיבית זכויות קנייניות מבעל או אישה רק בשל בגידה, ו"אשמת" הפירוד אינה שוללת את הזכויות שכבר נצברו.
לעניין חובות בני הזוג, פסיקה עקבית מבהירה, כי על מנת להחיל את חזקת השיתוף גם על חובות, יש לבחון אם מדובר בחוב שנוצר כחלק מהצרכים המשפחתיים המשותפים או שמא חוב אישי של אחד מבני הזוג, ולא יאוזן במסגרת חלוקת הרכוש.
לגבי כספי פנסיה וגמלאות אחרות, כבר נפסק כי המדובר בחלק מן "המאמץ המשותף". ואף אם קיימת בחוק הוראה המגבילה עיקול או העברת הזכות לגמלה, אין הדבר מונע מבן הזוג למצות את זכויותיו בהתאם לחוק, לרבות בדרך של מינוי כונס נכסים (או הסדר של שליחות), על מנת ליישם את שיתוף הזכויות הלכה למעשה.
המלצת המחוקק ובתי המשפט היא, שבני זוג המסיימים חייהם המשותפים ישכילו להסדיר במסגרת הסכמתם את אופן החלוקה של נכסים וחובות, לרבות נכסי עתודה כלכלית, אם בדרך תשלומים קבועים ואם בדרך היוון. אך בהעדר הסכמה, מערכת המשפט ערוכה להפעיל מנגנוני כפייה ושימוש במינוי כונסי נכסים והסדרים מקובלים אחרים – והכל על מנת שלא לסכל את הזכות של בן זוג אחד ליהנות מהרכוש (והחובות) המשותפים שהוצברו בחיי הנישואין.
כתיבת תגובה