לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

מבוא

דיני מזונות הילדים בישראל עשו כברת דרך משמעותית בפסיקה של בתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הדתיים, במיוחד לאחר פסק־הדין המכונן בבע"מ 919/15 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 19.7.2017). פסיקה זו חוללה שינוי בהבנת חבות ההורים כלפי ילדיהם, תוך הבחנה בין "הדין האישי" – החל על ילדים עד גיל 6, לבין חבות מדין צדקה לגבי ילדים מגיל 6 ועד גיל 15. אולם, המציאות מלמדת כי לא די בהלכה לבדה: במקרים רבים עולה השאלה אם וכיצד "בע"מ 919/15" משמש עילה חוזרת לבחינה מחדש של מזונות אשר נקבעו בעבר לפי הדין האישי, ומה מידת השפעתו על תיקי מזונות המתנהלים בבתי הדין הרבניים.

במאמר זה נעמוד על האופן שבו משתקפת ההבחנה בין "דין צדקה" ל"הדין האישי" בפסיקה, הן בערכאות האזרחיות והן בערכאות הדתיות, תוך התייחסות למגוון פסקי דין עדכניים (חלקם הובאו כאן במלואם או בתמצית). נבחן את הנסיבות שבהן "בע"מ 919/15" מאפשר או אינו מאפשר עיון מחודש בחיוב מזונות, וכיצד מיושם ה"טוויסט" שהביאה איתה ההלכה החדשה ביחס למזונות ילדים בגילים 6–15 – בין אם בבית המשפט לענייני משפחה ובין אם בבתי הדין הרבניים.

1. "הדין האישי" לעומת "דין צדקה" – תמצית ההבחנה

על־פי ההלכה הנוהגת, ילדים עד גיל 6 נחשבים כ"קטני קטינים", והאב חייב במזונותיהם מתוקף הדין האישי (סעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959). חבות זו נתפסת כחובה אבסולוטית: האב נושא בצורכי הילדים ההכרחיים מתוקף הדין העברי, ואין להלכת בע"מ 919/15 בכוחה לפטור את האב מחיוב זה או להקטינו, מלבד חריגים צרים (כגון שינוי נסיבות מהותי, שאינו נעוץ אך ורק בהלכה החדשה).

לעומת זאת, לגבי ילדים מגיל 6 ועד גיל 15, חב האב (וגם האם) במזונות ילדיהם מדין צדקה. כאן, נקבע בפסיקה כי חובת שני ההורים היא לצרכים שמעבר להכרחיים, ומכוח "בע"מ 919/15" הדבר התבטא ברמת חלוקה חדשה של החיובים, לפי יכולתם הכלכלית של ההורים ופוטנציאל השתכרותם, וכן בהתחשב בזמני השהות של הילדים אצל כל אחד מההורים.

בקצירת האומר, "בע"מ 919/15" הפכה את נקודת המוצא בבתי המשפט האזרחיים: היכן שמדובר בילדים בגיל 6–15, ובפרט כאשר קיים זמני שהות שוויוניים או קרובים לכך, נהוג לבחון את סכומי המזונות בהסתכלות כוללת על הכנסות שני ההורים מכל מקור ובמידת המעורבות של כל אחד בגידול הילדים.

2. בע"מ 919/15 כשלעצמה אינה עילה לפתיחת תיק מזונות סגור

בתיקים רבים עולה טענת אבות, ולפעמים גם אמהות, כי פסק־דין בבע"מ 919/15 מהווה עילה לדיון חוזר במזונות שנקבעו בהסכם גירושין שאושר או בפסק־דין חלוט. ואולם, בפסיקה נקבע כי הלכת בע"מ 919/15 כשלעצמה אינה עילה מספקת לפתיחת תיק מזונות סגור. נדרש להראות שינוי נסיבות מהותי ובלתי־צפוי מאז מתן פסק־הדין, ואין די בכך שהתיק נסגר לפני שהלכה זו יצאה לאור.

כך חזר והבהיר בית המשפט העליון בבע"מ 7670/18 פלונית נ' פלוני (פורסם בנבו) – "אין בהלכת בע"מ 919/15 כדי לשנות, לרכך או להשפיע על מבחן שינוי הנסיבות המהותי בתביעה להפחתת מזונות שנקבעו", וכי אין מקום לפתוח תיקים חלוטים בחסות ההלכה כשלעצמה.

גם בבית המשפט לענייני משפחה באשדוד, בתלה"מ 8581-12-20 (א.י נ' א.ר, פס"ד מיום 16.4.2023, כב' השופטת עפרה גיא), נדחתה תביעה להפחתת מזונות המבוססת על הטענה כי בע"מ 919/15 לבדה מצדיקה עיון מחדש. נקבע שם, כי דרישת שינוי נסיבות מהותי נותרה על כנה. וכך נכתב שם (סעיף 2 לפסק־הדין):

"בהתאם לפסיקה, על המבקש הפחתת מזונות להוכיח שינוי נסיבות מהותי שלא ניתן היה לצפותו מראש, ואין די בהלכת בע"מ 919/15 כשלעצמה כדי להצדיק פתיחת הסכם מזונות חתום או פסק דין חלוט…"

דברים דומים הובאו בתלה"מ 34753-06-21 פלוני נ' פלונית (מיום 13.11.2022, כב' השופטת עפרה גיא), שם נקבע כי הרחבת זמני השהות לבדה, או ירידה מסוימת בהשתכרות האב, אינן בהכרח מהוות שינוי נסיבות מהותי, וכי "עצם מתן פסק־דין בע"מ 919/15 אין בו, כשלעצמו, כדי לפתוח תיק מזונות חלוט".

3. התחשבות בזמני שהות ומשמורת משותפת – גם במערכת בתי הדין הרבניים

בעקבות פסק־דין בע"מ 919/15, עלתה גם השאלה אם ובאיזו מידה על בתי הדין הרבניים לכבד וליישם את העקרונות שנקבעו בו. בתי הדין הרבניים נשענים על מקורות הדין העברי, וממילא חיוב האב מתחת לגיל 6 נותר אבסולוטי, לעומת חיוב "מדין צדקה" מעל גיל 6 שבו נכון להתחשב גם בהכנסות האם.

חרף זאת, ממכלול פסקי הדין שניתנו בבתי הדין הרבניים עולה כי בפועל, הם נותנים משקל רב לזמני השהות ולהכנסת האם. כך נפסק בין היתר בבע"ם 7877/18 פלוני נ' פלונית (פורסם בנבו, 25.11.2018), כי כאשר קיימת חלוקת זמני שהות רחבה לאב, ראוי להפחית מחיובו. ודאי במקרים בהם הילדים מעל גיל 6.

במקרה אחר, בתיק בבית הדין הרבני (שנדון בבג"ץ 314/20, פלוני נ' ביה"ד הרבני הגדול [פורסם בנבו]) נטען כי בית הדין הרבני לא התחשב בעובדה שהילדים מצויים במשמורת משותפת, אך בפועל נקבע שהתחשבות זו ניכרת בסכום המזונות הנמוך יחסית שהוטל על האב (800 ₪ לילד כולל מדור), ובג"ץ לא ראה בכך עילה להתערב:

"מעיון בהחלטת בית הדין עולה כי הסכום הנמוך שהוטל על העותר […] מעיד כי בית הדין התחשב בכך שהילדים מצויים במשמורת משותפת, והתחשב ביכולת הכלכלית של ההורים"
(בג"ץ 314/20, פסקה 5 לפסק־הדין)

מכאן, שגם אם לא להלכה, ואף אם קיימות מחלוקות עקרוניות לגבי סמכותו של בית הדין לדון במזונות ילדים, הרי שהמדיניות בפועל מחילה דה־פקטו יסודות מההלכה שנפסקה בבע"מ 919/15.

4. גבולות הסמכות הנמשכת – לא "פתיחת תיקים" בכל פעם

נושא נוסף שמעלה לעתים שאלות הוא הרעיון של סמכות נמשכת של הערכאה שדנה במזונות. האם בע"מ 919/15 או שינוי כלשהו (כגון שינוי בהכנסות או שינוי בזמני השהות) מאפשר להגיש תביעה חדשה להפחתת מזונות שנקבעו בהסכם ישן?

כאמור, פסיקה עדכנית (כגון בבע"ם 7670/18 פלונית נ' פלוני, פורסם בנבו) קובעת שאין בהלכה החדשה כשלעצמה כדי לפתוח תיק מזונות שנפסקו בעבר בהסכם חלוט או בפסק־דין. דיון מחדש יתאפשר רק אם הוכח שינוי נסיבות מהותי – אשר לא היה צפוי מראש.

כך, למשל, בתלה"מ 34753-06-21 הנזכר לעיל, עתר האב לביטול המזונות בטענה שהילדים נמצאים אצלו כמחצית מן הזמן, וששכרה של האם גדל. אולם בית המשפט מצא כי השינוי בזמני השהות היה צפוי; ולגבי השכר, לא הוכח כי האם לא יכלה לצפות מראש את עליית שכרה. על כן, גם תנאי בסיסי זה נפל.

5. סיכום: מציאת שביל־הזהב בין "דין צדקה" ל"הדין האישי"

בעידן שלאחר בע"מ 919/15, צצות תביעות רבות הן בבתי המשפט לענייני משפחה הן בבתי הדין הרבניים, אשר מעלות טענות בדבר שינוי בגישה לחיוב האב במזונות, ובפרט כאשר קיימת משמורת משותפת או קרובה לכך. המחלוקת העקרונית נוגעת למתח שבין החבות האבסולוטית בקטני קטינים לפי "הדין האישי", לעומת הגישה השוויונית־כלכלית שנקבעה בהלכה הנ"ל לגבי גילאים 6–15.

הפסיקה מלמדת כי:

1. בע"מ 919/15 אינה עילה עצמאית לפתיחה מחדש של תיק מזונות סגור או מוסדר בהסכם. יש להוכיח שינוי נסיבות מהותי.
2. העיקרון החדש (התחשבות ברמת ההכנסות של שני ההורים ובחלוקת זמני השהות) מחלחל אף לפסיקות בתי הדין הרבניים, גם אם הם מוסיפים להישען על הדין האישי.
3. בתי המשפט לענייני משפחה עומדים על התנאי של שינוי נסיבות שניתן היה לצפותו או לא, כתנאי מרכזי לדיון חוזר, כנפסק בבע"ם 7670/18.
4. חבות אב לגבי ילדים מתחת לגיל 6 נותרה בגדר "דין אישי", אך קיימים חריגים וקיימים שיקולים המאפשרים בכל זאת התחשבות (כדוגמת יכולת האם) גם בגילים אלו, במקרים מסוימים.

בסופו של דבר, בפסקי הדין השונים שהובאו כאן (למשל תלה"מ 8581-12-20, תלה"מ 34753-06-21, ועוד), בחרה הערכאה השיפוטית שלא להתערב במזונות שנפסקו בהסכם חלוט או בהתדיינות קודמת, ככל שלא הוכח שינוי נסיבות של ממש. בבית הדין הרבני (ראו למשל בתיקים שנסקרו בבג"ץ 314/20 ובג"ץ 316/20) נראה כי גם אם נקבעת משמורת משותפת, אין היא מבטלת את חובת האב, אך היא כן משפיעה על גובה המזונות שנפסק, בדרך־כלל באופן התואם עקרונות של "דין צדקה" ביחס לילדים מעל גיל 6.

מבט לעתיד: מחד, גוברים הקולות הדורשים הסדרה חקיקתית חד־משמעית בסוגיות מזונות ילדים, שתקבע קריטריונים אחידים לכלל הערכאות המשפטיות; מאידך, בתי המשפט ובתי הדין ממשיכים לפתח את ההלכה הפסוקה. נראה כי במצב הנוכחי, דווקא שילוב הידיים והגישה הפרגמטית, הרואה באמת את צרכי הילדים אל מול יכולות ההורים, הוא שמכתיב את התוצאה בשטח, תוך שמירה על גמישות ומניעת "מרוץ סמכויות" שאינו תורם לשלום הילדים.

הערת סיום: ההלכות והציטוטים שהובאו כאן משקפים קווי יסוד בפסיקה העכשווית. למען הסר ספק, כאשר דנים בשאלות מעשיות בדבר שינוי סכום מזונות או אופן חבותם, מוטב לעיין באופן קונקרטי בכל תיק ותיק ולהיעזר בייעוץ משפטי פרטני, נוכח הפסיקה הקיימת ודיני שינוי הנסיבות.