אחת הטעויות הנפוצות של בעלי דין בתביעות לשון הרע היא להסתפק בהכחשה כללית – אמירה דוגמת “לא היה ולא נברא” או “הכול שקר”. בתי המשפט מבהירים שוב ושוב שאין די בהצהרה סתמית כדי לערער את הפרסום הפוגע; יש להציג גרסה מפורטת, המאמתת או מפריכה כל רכיב בעובדות שנטענו. במאמר זה נסביר מדוע גישה של “הכחשה גורפת” מחלישה את טענות הצד המכחיש, וכיצד להימנע מטעויות קריטיות לאור פסיקות בולטות בנושא.
1. מדוע הכחשה סתמית מחלישה את התביעה (או ההגנה) בלשון הרע?
הכחשה גורפת מכונה לעיתים “הכחשה פסיבית” או “היעדר התמודדות פרטנית” עם טענות היריב. לדברי הפסיקה והספרות המשפטית, כאשר צד – ובפרט התובע בלשון הרע – מצהיר “הכול שקר” מבלי להיכנס לפרטי העובדות, הדבר מעורר ספק במהימנותו. בית המשפט מצפה לקבל רשימת עובדות ברורה, התייחסות לכל ראיה שהוצגה והצגת ראיות סותרות פוזיטיביות (למשל, מסמכים ועדויות). הכחשה כללית אינה מאפשרת לערכאה השיפוטית לבחון את עוצמת הטענות, ושולחת מסר של חוסר שקיפות מצד המכחיש.
דוגמה מצוטטת
“בעל דין המבקש לבסס טענת דיבה או להדוף טענת ‘אמת בפרסום’ נדרש להתמודדות עם הראיות הפוזיטיביות, לא להכחשה גורפת של ‘אינני יודע, לא שמעתי, אין לי מושג’.”
(ת"א (חיפה) 7898/02 – 'נזרי')
2. חובת הפירוט בפסיקת בית המשפט העליון
עניין שדמי (ע"פ 405/80)
בפסק הדין ע"פ 405/80 מדינת ישראל נ' שדמי, עמד בית המשפט העליון על כך שהכחשה לא מפורטת אינה מספיקה ליצירת גרסה נגדית אמינה. במילים אחרות, המפרסם או הצד המכחיש חייב לספק הסברים מבוססים שיוכלו לעמוד במבחן הראיות.
ציטוט לדוגמה
“…הסברים שנתן המתבססים על הכחשה לא מפורטת – אינם מספיקים ליצור גרסה נגדית אמינה.”
(ע"פ 405/80)
הנחיה זו פועלת בשני הכיוונים: הן כאשר הנתבע מבקש להגן על עצמו באמצעות טענת “אמת דיברתי” או “תום לב”, והן כאשר התובע מכחיש דברים שנאמרו נגדו.
3. ההבחנה בין גרסה “סדורה ומלוּוה ראיות” לבין “לא היה”
ת"א 22788/00 (עו"ד זריפי ואח' נ' ד"ר משה כהן)
במקרה זה, השופט נֹעם סולברג (אז בבית משפט השלום בירושלים) ניתח בפירוט מהי “הכחשה סתמית” ומדוע היא מהווה חולשה ראייתית חמורה. הנתבע הביא גרסה מפורטת – תאריכים, שמות, ראיות ועדויות; לעומתו, התובעים לא התמודדו עם מרבית העובדות והסתפקו בהכחשה כללית. בית המשפט העדיף את הגרסה שנתמכה בתשתית מוצקה.
ציטוט
“במקום שהנתבע מעמיד גירסה קוהרנטית, סדורה ונתמכת, והצד השני מביא ‘הכחשה סתמית’ בלבד, יעדיף ביהמ"ש את ההסבר המפורט והעקבי.”
(ת"א 22788/00, סע’ 15 לפסק הדין)
כך, ברור שכאשר צד טוען לשון הרע או דוחה טענת “אמת בפרסום”, הוא צריך להציג ראיות קונקרטיות ולא להסתפק בהכחשה קצרה וחסרת פירוט.
4. ההבדל בין הליך אזרחי להליך פלילי – והמסר זהה
קפ (חיפה) 16/98 (שרון נ' פישר)
במקרה של קובלנה פלילית לפי חוק איסור לשון הרע, בית המשפט ציין בבירור כי מי שמביא עדויות מבתי דפוס, חשבוניות הפצה, עדים מאמתים ומסמכים – מייצר גרסה ראייתית משכנעת. מנגד, נאשם שמסתפק ב”אני לא יודע, אני לא קשור” ללא התייחסות לסעיפי הפרסום, מסתכן בכך שגרסתו תידחה.
ציטוט מסייע
“…מי שמסתפק בהכחשה סתמית ו’לא יודע על מה מדובר’, בעוד התביעה מצביעה על עדויות עובדי דפוס, חשבוניות הפצה וכדומה – מסתכן בכך שבית המשפט יראה בו כמי שמסרב להשיב לגוף הטענה…”
(קפ (חי') 16/98, סע’ 5.11 לפסק הדין)
מכאן אנו לומדים שאפילו כאשר מדובר בהליך פלילי, העיקרון דומה: פירוט עובדתי לעומת אמירה כללית.
5. כיצד “הכחשה גורפת” עלולה לחסל את הסיכוי לנצח בתביעה?
- חוסר מהימנות – בית המשפט מתרשם שבעל הדין “לא טורח” לבדוק או לסתור עובדות, ומסיק שהסתרת פירוט מצביעה על חולשה בגרסה.
- היעדר התמודדות עם הראיות – כאשר מתעלמים מעדויות, מסמכים או לוחות זמנים שהציג היריב, התוצאה היא שהגרסה המפורטת נתפסת כמשכנעת יותר.
- אי-קיום נטלי הוכחה – בתביעת לשון הרע, על התובע להוכיח קיומו של פרסום, היותו לשון הרע, היעדר הגנות וכו’. ללא פירוט אינפורמטיבי – קשה לעמוד בנטל.
ת"א (חי’) 7898/02
“הדרך הנכונה להדוף טענה של ‘אמת בפרסום’ איננה ‘לא היה ולא נברא’ אלא עדויות סדורות ואסמכתאות הסותרות את האמור בפרסום בפרטים ממשיים.”
6. כיצד להימנע מהכחשה סתמית?
- להציג מסמכים ועדויות נגדיות – אל תסתפקו באמירה קצרה. הציגו תאריכים, רשימות, צילומים, כל ראיה שתואמת את הגרסה שלכם.
- להסביר מדוע הפרסום שגוי – פרטו מדוע כל טענה עובדתית אינה נכונה: האם יש לכם אליבי? האם העובדות לא עולות בקנה אחד עם מסמכים רשמיים?
- להתייחס נקודתית לכל רכיב – עברו על הטענות בסעיפים, והשיבו: “בסעיף X נטען כך וכך; להלן הראיות הסותרות…”
- לוודא עקביות – גרסה “מדלגת” בין הטענות ומהססת למלא פרטים עלולה לערער את מהימנותכם.
מסקנה: פירוט מנצח – “לא היה ולא נברא” מפסיד
המסקנה העולה מכל פסקי הדין היא ברורה: הכחשה סתמית/גורפת היא טקטיקה מסוכנת העלולה להביא להפסד בתביעות לשון הרע. בתי המשפט מעדיפים גרסה מפורטת, מגובה במסמכים או עדים, המפריכה (או מאששת) כל רכיב בפרסום הפוגע.
ציטוט מסכם
“מקום שבעלי דין טוענים טענות שונות, ביהמ"ש לא יאמץ הכחשה סתמית של עובדות ללא התייחסות פרטנית.”
(ע"א 22788/00, זריפי נ’ כהן)
לכן, בין אם אתם תובעים או נתבעים בגין לשון הרע, הכינו מראש גרסה סדורה ואספו את הראיות הנחוצות כדי להתמודד עניינית עם הטענות. כך תראו לבית המשפט שיש בסיס מוצק לדברים, ולא תסתכנו בכך שגרסה סתמית תיתפס כבלתי אמינה – ותכריע לרעתכם את התביעה.
כתיבת תגובה