בגידה – האם שוללת מחצית מהרכוש? על “עונש כלכלי” והפסיקה בענייני שיתוף ואיזון

פרשיות של בגידה עשויות להעלות זעם ותסכול ולהצית טענות כי יש “להעניש” את בן או בת הזוג הבוגד/ת ולהדירם מחלקם ברכוש המשותף. ואולם השאלה המשפטית המרכזית אינה עניין רגשי-נורמטיבי גרידא, אלא יש לה הסדר בחוק ובפסיקה הישראליים. לא אחת טענו בני זוג כי מעשה בגידה או נטישה משמעותי צריך לשלול – “למפרע” – את זכויות הבוגד/ת ברכוש שנצבר במהלך הנישואין. במאמר זה נסקור את הכללים המשפטיים הידועים, בהתבסס על חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (להלן: “חוק יחסי ממון”), על הלכת השיתוף (החלה על זוגות שנישאו לפני 1.1.1974) ועל פסיקת בתי המשפט, ובהם פסיקת בית המשפט העליון ובית המשפט לענייני משפחה.

1. הרקע הנורמטיבי: הלכת השיתוף והסדר איזון המשאבים

1. הלכת השיתוף
   • הלכת השיתוף, שפותחה בפסיקה בטרם חוק יחסי ממון, קובעת חזקה משפטית ולפיה זוג החי יחד ומנהל חיי שיתוף ומאמץ משותף– הרכוש שנצבר במהלך חיי הנישואין שייך לשניהם בחלקים שווים.
   • הלכת השיתוף הוחלה גם על נכסים חיצוניים כבתי מגורים, כלי רכב, זכויות סוציאליות ועוד, והבחינה העיקרית היא קיומו של מאמץ משותף וחיים משותפים (ע”א 234/80 גדסי נ’ גדסי, פ”ד לו(2) 645).
   • בהמשך נקבע בפסיקה כי הלכת השיתוף חלה גם על זכויות פנסיוניות, זכויות סוציאליות ואף על “נכסי קריירה” (ראו בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית (2007)).
2. חוק יחסי ממון בין בני זוג
   • החוק חל על בני זוג שנישאו אחרי 1.1.1974, והוא קובע, כברירת מחדל, כי עם פקיעת הנישואין עקב גירושין או פטירה, יעשה “איזון משאבים” של הרכוש שנצבר, כך שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויו של הרכוש המשותף.
   • גם לפי חוק יחסי ממון, זכויות פנסיוניות, זכויות סוציאליות וזכויות פרישה, הן “נכסים” הכלולים באיזון המשאבים (תיקון תש”ן-1990 לחוק יחסי ממון).

בין אם מדובר בהלכת השיתוף ובין אם מדובר במשטר איזון המשאבים, אין הבדל מהותי בשאלה האם בגידת בן/בת הזוג מונעת ממנו/ה לדרוש זכויות ברכוש שנצבר בתקופת הנישואין.

2. בגידה – “נסיבות מיוחדות” לפי חוק יחסי ממון?

בפסיקה הועלתה לעיתים הטענה, שלפיה בגידת אחד מבני הזוג צריכה להיחשב כ”נסיבות מיוחדות” המצדיקות סטייה מכלל החלוקה השוויונית של הרכוש (ראו סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון). טענה זו נדחתה בבתי המשפט האזרחיים; הלכה היא כי אין “מענישים” בן זוג בגין בגידתו באמצעות שלילת זכותו לרכוש שכבר נצבר בתקופת השיתוף.

1. ע”א 264/77 דרור נ’ דרור, פ”ד לב(1) 829:
   • נפסק כי בגידה כשלעצמה אינה שוללת את חלקו של בן הזוג הבוגד ברכוש המשותף, ואין “עונש כלכלי” על הבגידה.
2. ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן, פ”ד מג(3) 205:
   • נקבע שאין לאשמה בפירוק הנישואין “ולו דבר” עם חלוקת הרכוש המשותף. גם אם הבגידה הובילה למשבר לא ייאבד בן הזוג הבוגד את זכויותיו הקנייניות שנרכשו במהלך הנישואין.
3. בג”ץ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2008):
   • בית המשפט העליון הבהיר כי “נטישת הבית או בגידה עשויות ליצור קרע בין בני הזוג ובדרך זו לשים קץ לשיתוף, אך אין נענשים עליהן למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף”.

משמע – הרכוש שכבר נצבר או נרכש תוך מאמץ משותף של בני הזוג אינו נשלל מבן הזוג, גם אם הוא אשם בפירוק הנישואין.

3. יישום ההלכה: אין “עונש כלכלי” בשל בגידה

מהאמור לעיל עולה בבירור כי בתי המשפט בישראל לא רואים בבגידה עילה לשלילת חלקו של בן/בת הזוג הבוגד/ת ברכוש המשותף, בין אם מדובר במשטר הלכת השיתוף ובין אם מדובר באיזון משאבים לפי חוק יחסי ממון. לעניין זה, עמד בית המשפט העליון פעמים מספר על כך שחלוקת הרכוש אינה אמצעי להטלת סנקציה או “עונש” על בן הזוג האשם בקרע.

1. הלכה היא כי משנרכשו זכויות (למשל דירת מגורים, עסק משותף, זכויות סוציאליות), הבעלות באותן זכויות לא תישלל מבעליה בשל בגידה.
2. אמנם, “בגידה” עשויה להוביל לפירוד ולסיום חזקת השיתוף מכאן ולהבא, אך זאת לא למפרע (ר’ עניין דרור לעיל).
3. הסדר איזון המשאבים חל על כל הנכסים בני האיזון שנצברו עד למועד הקובע (המאוחר מבין מועד הקרע בפועל לעומת המועדים האפשריים אחרים) ונחלקים, על דרך הכלל, באופן שווה בין בני הזוג.

4. זכויות סוציאליות ו”נכסי קריירה”

בעבר, נטען לא אחת כי חלק ניכר משווי הרכוש המשותף הינם כספי הפנסיה והגמלאות, וכן זכויות הקריירה שנצברו בידי אחד מבני הזוג. שנים ארוכות לא הוכרה אפשרות שאותן זכויות – מה שמכונה “נכסי קריירה” – ייחשבו כרכוש בר חלוקה. ואולם בעקבות התפתחות הפסיקה והמחקר המשפטי, נסללה הדרך להכללתן בבסיס השיתוף.

1. בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית (2007) קבע בית המשפט העליון בצורה מפורשת כי ניתן לכלול זכויות קריירה והשכלה במשטר איזון המשאבים או הלכת השיתוף. בית המשפט הדגיש שלפי העיקרון הבסיסי של מאמץ משותף בני הזוג זכאים לאזן אף נכסים בלתי מוחשיים.
2. קרי – אף כאן לא תהיה לפגם הבגידה משמעות על שלילת הזכות של בן הזוג שבגד לקבל מחצית אותם נכסים סוציאליים וכיו”ב.

5. סיכום

מהסקירה לעיל עולה כי בתי המשפט בישראל אינם רואים בבגידה עילה לשלילת חלקו של בן הזוג הבוגד ברכוש המשותף. הפסיקה הבהירה, כי האשמה בפירוק התא המשפחתי אינה משליכה על חלוקת הרכוש שכבר נצבר במהלך הנישואין, ואין “ענישה” למפרע בידי שלילת זכויות כלכליות.

עקרונותיהן של הלכות אלה חלות הן במקרים עליהם חלה הלכת השיתוף (בני זוג שנישאו לפני 1.1.1974) והן במקרים עליהם חל משטר איזון המשאבים בחוק יחסי ממון (נישואין לאחר 1.1.1974). כן הובהר שבגידה ונטישה עשויות להביא לקיצה של חזקת השיתוף מכאן ולהבא, אך לא שוללת את זכויות הבוגד/ת עד אז.

“אין נענשים על בגידה למפרע על ידי נטילת הזכויות ברכוש המשותף”. דברים אלה שנפסקו כבר לפני שנים בבית המשפט העליון (בעניינם של דרור, זיסרמן ואחרים) מוסיפים לשמש אבן פינה למשפט המשפחה הישראלי, כאשר התפיסה הנוהגת הינה שמתן סנקציות כלכליות על מעשים בעלי אופי אינטימי-מוסרי מצוי מחוץ לתחומו של דיני רכוש בני זוג.

*הערה: האמור לעיל אינו מונע אפשרות שלפיה “בגידה” תיחשב כאירוע המסיים את חיי השיתוף ממועד מסוים ואילך. אולם אין הדבר מוביל לנטילת חלקו של הבוגד בנכסים המשותפים עד לאותו מועד.

מקורות עיקריים:

• ע”א 264/77 דרור נ’ דרור, פ”ד לב(1) 829;
• ע”א 384/88 זיסרמן נ’ זיסרמן, פ”ד מג(3) 205;
• בג”ץ 8928/06 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (8.10.08);
• בע”מ 4623/04 פלוני נ’ פלונית (26.8.2007);
• חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ג-1973 (לרבות סעיפים 5 ו-8(2));
• הלכת השיתוף, כפי שנתגבשה בפסיקת בית המשפט העליון במשך השנים.