בשני העשורים האחרונים, פסקי דין רבים הביאו לשינויים משמעותיים באופן בו תביעות בגין "הולדה בעוולה" (Wrongful Birth) נבחנות, בדגש על שאלת ההתיישנות. עילת התביעה של "החיים בעוולה" (Wrongful Life), שהייתה מקובלת שנים ארוכות מאז הלכת זייצוב, בוטלה בפסק הדין המנחה בע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012) (להלן: הלכת המר). הלכה זו חוללה שינוי עמוק באופן בו מוחל הדין לגבי תביעות שנולדו מעילה של רשלנות רפואית בכל הנוגע ללידת ילדים במומים קשים, והעבירה את מרכז הכובד אל עילת "הולדה בעוולה" – התביעה המוגשת בידי הורים.
עם זאת, ביטול עילת "היילוד" (הקרויה "חיים בעוולה") ותחליפתה בתביעת ה"הורים" בעילה של "הולדה בעוולה", העלו ספקות מעשיים באשר למתי באמת נסגרת הדלת להגשת תביעות אלו: כיצד חישבו את מירוץ ההתיישנות (7 שנים למבוגרים) כאשר קודם לביטול עילת הילוד עמדה לקטין זכות תביעה עד הגיעו לגיל 25? מה על משפחות שנסמכו על המצב המשפטי הישן ולא הגישו תביעת הורים במועד?
הנה, בקליפת אגוז, ארבעת השלבים המשפטיים העיקריים במחלוקת:
1. תקופת שלטונה של הלכת זייצוב
הלכת זייצוב (ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986)) הכירה בשתי עילות:
- תביעת הילוד ("חיים בעוולה"): הקטין רשאי לתבוע את הגורמים הרפואיים על כך שנולד עם מום כה חמור עד שטוב מותו מחייו. תקופת ההתיישנות בעניינה – 25 שנים (לאחר הגיעו של הילוד לגיל 18).
- תביעת ההורים ("הולדה בעוולה"): עילת הורים מוגבלת בדרך כלל לתקופת התיישנות של 7 שנים מהעובדות המקימות את העילה (לרוב מיום הלידה). קודם להלכת המר (2012), הורים רבים סמכו על כך שתעמוד לבנם/לבתם תביעת "חיים בעוולה" עד גיל 25, וממילא לא נדרשו להגיש את התביעה בהיות הילד צעיר.
2. פסק הדין בעניין המר: ביטול עילת הילוד, הרחבת עילת ההורים
בהלכת המר בוטלה עילת תביעת הילוד ("חיים בעוולה"), אולם הורחבה והועצמה עילת ההורים ("הולדה בעוולה"). כך למעשה, מוטל על ההורים להגיש את התביעה, ותקופת ההתיישנות לעילתם היא תקופת ההתיישנות "הרגילה" של 7 שנים ממועד העוולה.
ברם, במטרה למנוע "סגירת דלת" מוחלטת למשפחות שהסתמכו על הלכת זייצוב, נקבעה בעניין המר "הוראת מעבר", כדי שלא ייווצר מצב של משפחות המוצאות את עצמן "קרחות מכאן ומכאן": העילה של הילוד בוטלה, בעוד תביעת ההורים כבר התיישנה לפי 7 שנים ולא נותר סעד.
באופן ספציפי, נפסק בהלכת המר (סעיף אחרון לפסק הדין) כי ביטול עילת "חיים בעוולה" לא יחול על תיקים תלויים ועומדים, בהם לא הוגשה תביעת הורים, וכי השאלות שנותרו – הושארו להכרעה בהמשך, "נחצה את הגשר כשנגיע אליו".
3. פסקי דין משלימים: שירותי בריאות כללית, הסהר האדום, מכבי ועוד
לאחר הלכת המר צברו בתי המשפט המחוזיים תביעות רבות בנושא. באין הכרעה מקיפה, הגיעו לבסוף למספר פסקי דין משלימים:
- ע"א 8766/08 פלוני נ' שראי (9.10.2013) – נקבע שיש להימנע ממצב בו תביעת היילוד בוטלה והתביעה התיישנה, בהינתן שבעת הגשת התביעה עדיין שררה הלכת זייצוב.
- רע"א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום נ' פלוני (28.8.2014) (להלן: הסהר האדום): למי שתביעת הוריו כבר התיישנה קודם להלכת המר, עומדת עדיין "תביעת הילוד" עד 28.8.15.
- רע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (28.12.2014): למי שתביעת ההורים התיישנה עד יום 28.5.13 (שנה לאחר "המר"), ניתן להגיש תביעת "חיים בעוולה" עד 28.8.15.
- רע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.2016) (להלן: הלכת מכבי): למי שתביעת ההורים התיישנה מיום 28.5.13 ועד ליום 28.8.15 – ניתן להגיש תביעת ילוד בעילה של "חיים בעוולה" עד 31.12.17, ובתנאי שהתביעה עצמה לא התיישנה.
לבסוף, רע"א 398/18 מדינת ישראל נ' פלוני (15.3.18) סיווג את המקרים לשלושה תרחישים, וקבע כי ההארכה עד 31.12.17 תחול רק על מי שתביעת הוריו התיישנה בפרק זמן מסוים (סמוך יותר או מרוחק יותר).
בכולם משתקפת תכלית "שלא לסגור את הדלת" בפני משפחות שנפגעו בטרם ניתנה הלכת המר, למנוע שתביעת הילוד "נעלמת" בעוד ההורים לכאורה אינם זכאים לפיצוי מחמת התיישנות, וזאת על מנת לא להותיר את המשפחה בלי סעד משפטי כלל.
4. ביקורת והשלמה: "תקופת ההתארגנות" והיקש מדיני ההתיישנות
אף כי הלכת המר עסקה בעילת הילוד, פסיקה מחוזית פיתחה "פתרונות גישור" גם למקרים בהם ההורים themselves ("הולדה בעוולה") מגישים את תביעתם – לאחר שכבר חלפו 7 שנים – בהתבסס על הלכת זייצוב שהייתה נהוגה.
חלק מבתי המשפט החילו היגיון של "תקופת התארגנות" בת שנה (או שנתיים) מנקודת זמן פסיקת הלכת המר (28.5.12). הרעיון הוא היקש מסעיפים 17–18 לחוק ההתיישנות, המעניקים "גרייס תקופתי" של שנה במקרה של שינוי נסיבות קיצוני (כגון הסבת זכות דרך ירושה). זוהי "לקונה" שמחוקק לא הסדיר, אך החלת היקש מאפשרת להימנע ממצב בו הורים "איחרו" ולא הגישו תביעתם עד 7 שנים מהלידה משום שעמדה לקטין תביעה משלו. כך כתב, למשל, כב' השופטת תמר בזק-רפפורט בת"א (י-ם) 29651-08-12 ת' ואח' נ' הסהר האדום (2.6.13), וכך גם ביהמ"ש המחוזי בחיפה בתיק א' 28923-04-13, ועוד.
גישה אחרת שנקטו שופטים מסוימים הייתה "הותרת עילת הקטין" והחלת הוראת מעבר שימנע את מחיקת תביעתו של הקטין (למרות ביטול העילה בהלכת המר), אך בד בבד – סילוק על הסף של תביעת ההורים מחמת התיישנות (כמו כב' השופטת וילנר בת"א 207/07 בחיפה). המשמעות המעשית אחת: בכדי שהילד יזכה לפיצוי לצורך כיסוי הוצאותיו העודפות, אין סיבה להאריך "בדיעבד" את מירוץ ההתיישנות של ההורים, כי כל הבעיה נפתרת על ידי המשך קיומה של עילת היילוד בהתאם להוראת המעבר.
למעשה, קיימות שתי גישות משלימות, ובכל מקרה אין דוחים על הסף את התביעה כליל ומותירים משפחה בלי סעד: (א) אם הוגשה תביעת הילוד בזמן ועילת ההורים התיישנה – משמרים את תביעת הילוד (למרות הביטול) ולא מכירים בעילת ההורים.
(ב) אם הוגשה רק תביעת ההורים באיחור בעקבות שינוי ההלכה – מאריכים את המועד לצורך הגשת עילת ההורים, על בסיס "תקופת התארגנות", וביטול עילת הילוד ממילא אינו מזיק משום שהעילה "הורדמה" בהלכת המר.
בשורה התחתונה, לא נסגרת הדלת, אלא מותירים "חלון הגון" לתביעה, על בסיס "לא תצא המשפחה קירחת מכאן ומכאן" ("לא יקום ולא יהיה").
סיכום ומסקנות
דומה כי מאז הלכת המר השיקולים קבועים וברורים: לא לסגור את הדלת לחלוטין לתביעות בגין "הולדה בעוולה" (או "חיים בעוולה"), אם הן הסתמכו כדין על ההלכה הקודמת, וזאת מבלי לפגוע באינטרס ההסתמכות של הרופאים והגופים הרפואיים שבפועל – עד אותה עת – היו ממילא חשופים לתביעת הילוד.
בהתאם לכך, הוכר בפסיקה כי עילת היילוד או עילת ההורים לא "נכחדת" במחי ביטול עילת "החיים בעוולה". נקבעו, על כן, תקופות ביניים ו"תקופת התארגנות" על פי הוראות המעבר, אם מכוח פסיקה קונקרטית (כגון הסהר האדום, מכבי) ואם על דרך היקש מהסדרים הקבועים בחוק ההתיישנות (סעיפים 17–18).
במילים אחרות: "הדלת לא באמת נסגרת", כל עוד נושא התביעה נכנס לגדר אחד מחריגי הוראות המעבר שנקבעו בגל פסקי הדין (הסהר האדום, שירותי בריאות כללית, מכבי) או עומד ברעיון ההיקש הנוהג. אמנם, בשלב זה, נשארו מספר "גשרים" האחרונים לחצייה, בייחוד בסוגים חריגים שלא הוסדרו במפורש (כגון מועד התביעה של הורים שהתיישנה שנים רבות לאחר המר). ואולם במרבית המקרים, ההסדרים שאימץ ביהמ"ש העליון מבטיחים כי תישאר "דלת פתוחה" לבירור התביעה לתקופת מעבר מוגבלת, מבלי לפגוע פגיעה שאינה הוגנת בצד שכנגד.
האם כבר הגיע מועד בו "נסגרת הדלת" באמת? רוב ההלכות קבעו מועדים סופיים (למשל 28.8.15 או 31.12.17) ובזאת, כעיקרון, הוסדר הגורל של תביעות בגין עילת הילוד או ההורים. הפסיקה ממשיכה להותיר "חרכים" מצומצמים למקרים שנותרו עדיין בלא הכרעה והם "ייחודיים" בנסיבותיהם. כך או כך, "סגירה מוחלטת" לא תתרחש בטרם ימוצו הוראות המעבר ותקופות ההתארגנות, שבמהלכן, בהתאם לעמדת בתי המשפט, "הדלת" לא תימנע מהמשפחות לממש את זכויותיהן הקיימות על פי הדין הקודם.
מקורות עיקריים שנזכרו
- ע"א 1326/07 המר נ' עמית (28.5.2012).
- ע"א 518/82 זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986).
- רע"א 4512/13 הסהר האדום נ' פלוני (28.8.2014).
- רע"א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ' פלונית (28.12.2014).
- רע"א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ' פלוני (28.8.2016).
- רע"א 398/18 מדינת ישראל נ' פלוני (15.3.2018).
כתיבת תגובה