הילכת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265) היוותה נקודת מפנה בעולם פרשנות החוזים במשפט הישראלי. בפסק דין זה, שניתן בשנת 1995, התווה בית המשפט העליון – מפי הנשיא (כתוארו אז) אהרן ברק – גישה פרשנית רחבה, אשר מאפשרת לבתי המשפט לבחון את כוונת הצדדים לחוזה לא רק על-פי לשונו הכתובה, אלא גם בהתאם לנסיבות החיצוניות ולתכלית העומדת בבסיס החוזה. מאז, נדונה הלכה זו בפסיקה ובספרות המשפטית פעמים רבות, זכתה לחיזוק מחד ולביקורת מאידך, ועמדה גם בבסיס חקיקת הכנסת, אשר בשנת 2011 תיקנה את סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (תיקון מס' 2), במטרה להחזיר ללשון החוזה מקום מרכזי יותר במלאכת הפרשנות.
להלן מקבץ סוגיות עיקריות שעלו בעקבות הילכת אפרופים, לצד התייחסות לפסיקה ולביקורת שהוצגה בטקסטים שהובאו בכתבי הטענות השונים, ובהם אף התייחסות לפסקי דין מאוחרים ולמחבריהם.
1. בין לשון החוזה לתכליתו – פרשנות "חד-שלבית" לעומת "דו-שלבית"
לפני הלכת אפרופים, נטו בתי המשפט להעדיף פרשנות "דו-שלבית": ראשית, לבחון את לשון החוזה, ואם היא ברורה וחד-משמעית – להחיל אותה ככתבה וכלשונה. רק במקרה של עמימות או רב-משמעיות בלשון, פנו לערוץ השני: בחינת הנסיבות החיצוניות ותכלית החוזה. בפסק דין אפרופים ביטל הנשיא ברק את המדרג בין שני השלבים, וקבע כי יש להתחשב הן בלשון החוזה הן בנסיבות החיצוניות תוך תנועה "הלוך ושוב" ביניהן, על מנת להגיע לפרשנות המשקפת את אומד דעת הצדדים – הן האובייקטיבי והן הסובייקטיבי.
גישה זו זכתה לתמיכה מסוימת בפסיקה (למשל, דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות נ' מדינת ישראל), אך גם לביקורת. חלק מהשופטים ציינו כי הגישה מרחיבה עלולה לפגוע בוודאות המסחרית וביציבות דיני החוזים, משום שהיא עשויה לאיין את עליונותה של לשון החוזה. לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים, קבע המחוקק בסעיף 25(א) רישה כי יש לפרש חוזה "לפי אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין," אך הוסיף באחרית הסעיף כי "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו." כך חזר המחוקק והבהיר שמשקל רב בלשון החוזה – ובכך הגביל במידה מסוימת את הגישה שנקבעה בעניין אפרופים.
2. מקורות הסמכות להתערבות בתי המשפט בפרשנות חוזית
חלק ניכר מהביקורת על הלכת אפרופים עסק בשאלה: מניין שואב בית המשפט סמכות להכניס לחוזה אלמנטים שלא הוגדרו בו במפורש, או להעדיף שיקולים של "נסיבות חיצוניות" על פני נוסחו המפורש? שאלת הסמכות הועלתה בספרות ובמאמרים, ואף עלתה בבתי המשפט השונים. הגישה שהתקבלה בפסיקה היא כי חובה על בית המשפט להבטיח שהסכמת הצדדים מומשה באורח חופשי ותוך הגינות וכי חובת תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים) פועלת כאמת מידה המפקחת גם על שלב הפרשנות. לפיכך, כאשר לשון החוזה היא ברורה, ניתנת לה מעמד מכריע; אך אם מתברר כי יש סתירה או עמימות– ניתן לתת משקל לנסיבות החיצוניות על מנת שלא תסוכל כוונתם הממשית של הצדדים.
3. היחס שבין סעיף 30 לחוק החוזים לעקרון חופש החוזים
באחדים מן המקרים בלטה השאלה, האם ניתן לבטל תניה חוזית מפורשת, שעוגנה בהסכם מסחרי, בעילה של היותה נוגדת תקנת הציבור (סעיף 30 לחוק החוזים) או מנוגדת לחובת תום הלב (סעיף 39). הכלל שהתגבש בפסיקה הוא כי בית המשפט ינקוט זהירות רבה ולא יורה בקלות על ביטול הוראה מפורשת בחוזה. בפרט כך הדבר בחוזים מסחריים בין גופים עסקיים, שבהם משערים שהצדדים באו בחופשיות ובהבנה מלאה לחוזה. רק אם ההוראה פוגעת פגיעה חמורה בתקנת הציבור, בחוק או בחובת תום הלב, ישקול בית המשפט את ביטולה.
4. יישום הלכת אפרופים בדיני פירוק – שאלת ביטול אוטומטי של חוזה בשל חדלות פירעון
קושי נוסף צץ בהקשר של הליכי חדלות פירעון – כאשר חוזה בין חברות מסחריות קובע כי בהגשת בקשת פירוק או מתן צו פירוק, קמה לזכות אחד הצדדים זכות לסיום החוזה באופן "אוטומטי". בתי המשפט נדרשו לבחון האם סעיף כזה סותר את דיני הפירוק או את חובת תום הלב, כאשר מדובר, לדוגמה, בפירוק "מפעיל". בהליכי פירוק "מפעיל" הורה ביהמ"ש על הפעלת החברה על ידי המפרק הזמני כדי לשמר את ערך החברה, וגם במצב זה עלולים צדדים לחוזה לטעון – לפי החוזה – שביטולו "אוטומטי" אם ניתן צו פירוק, ועל כן הם חדלים לספק שירותים או מתנים תנאים חדשים. הפסיקה קבעה, כי כאשר לשון החוזה ברורה מאוד, אין לבטלה אוטומטית, אך גם לצד הזכות יש להפעיל שיקולי הגינות. אמנם אין חובת ויתור על זכות הביטול, אך על הצד המבקש להפעיל תניית ביטול צריך לוודא או לברר שאין מדובר בפירוק "מפעיל" שאינו פוגע בו, אחרת הוא עלול להיתקל בהתנגדות של בית המשפט.
5. ביקורת על הלכת אפרופים וההתייחסות לה בפסיקה שלאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים
מיום פרסום הלכת אפרופים ועד עתה נכתבו פסקי דין ומאמרים רבים שתומכים או מבקרים הלכה זו. כיום נוטים בתי המשפט לצמצם את המקרים שבהם יצעדו במתווה "הפוך" – דהיינו, שלא להסתפק בלשון החוזה. בפסיקות אחדות דוגמת ע"א 5856/06 נורקייט, או ע"א 5925/06 בלום נ' אנגלו-סכסון, הודגשה ההעדפה להסתמך בראש ובראשונה על לשונו של הטקסט ולהעניק לה משקל רב יותר, וזאת ככל שהיא ברורה וחד-משמעית ואינה מחטיאה את מטרת ההתקשרות החוזית.
יש מי שטען (ובהם מלומדים ושופטים) כי הלכת אפרופים מערערת את הוודאות החוזית ואת האפקטיביות של לשון ההסכם כמקור ראשון לאומד דעת הצדדים. אחרים סבורים כי ההלכה מועילה לעשיית צדק, בייחוד במקרים חריגים, שכן היא מאפשרת לבית המשפט להביא בחשבון באופן רחב את נסיבות כריתתו של החוזה.
המחוקק העדכני, במסגרת תיקון מס' 2 לחוק החוזים, למעשה "קיבע" את ההבחנה: כל עוד לשון החוזה ברורה וחד משמעית – חובה לפרשה ככתבה וכלשונה. אך אם קיימים אי בהירות, עמימות או ריבוי משמעויות, ניתן להשתמש בנסיבות החיצוניות על פי המבחנים שנקבעו בהלכת אפרופים כדי לעמוד על "תכלית החוזה" ואומד דעת הצדדים.
סיכום
הלכת אפרופים שינתה את נקודת האיזון בין לשון החוזה לבין תכליתו, והכשירה בחינה מקיפה של נסיבות חיצוניות לחוזה בכל שלב של הפרשנות. העשורים שחלפו מאז הפסיקה הזו הולידו ביקורת, גישת "המהפכה שכנגד" ובסופו של דבר הובילו לתיקון חקיקה (תיקון מס' 2 לסעיף 25(א) לחוק החוזים), אשר העניק משקל גבוה יותר ל"לשון החוזה". כיום גישת הפרשנות בחוזים מסחריים בין צדדים מנוסים נוטה לשים דגש בלשון ההסכם כמבטאת את כוונת הצדדים, אף כי עדיין יש לעיתים מקום להביא בחשבון נסיבות חיצוניות על-פי מגבלות התיקון לחוק.
בכל הנוגע ליישום הלכת אפרופים בהקשרים מיוחדים, כגון בהליכי חדלות פירעון או עם "סעיף ביטול אוטומטי בשל צו פירוק" – האיזון בין לשון החוזה לזכויות הנושים, ובחינת תום הלב של הצדדים, תוביל לכך שבתי המשפט לא יבטלו הוראה חוזית כתובה וקונקרטית אלא אם ברור כי היא מנוגדת לסעיפים 30 או 39 לחוק החוזים או מהווה עקיפה של דיני הפירוק. על צד המבקש לבטל את החוזה בעילה שכזו רובצת חובה לבחון ולברר בטרם "ילחץ על הדק הביטול", שמא אין נזק ממשי ושהפירוק עשוי להיות "מפעיל" ואינו מצדיק הודעת ביטול חפוזה ולא מנומקת.
כך ממשיכה הלכת אפרופים להעסיק את בתי המשפט, לעתים כמצודדת בלשון ההסכם, לעתים כמעודדת בחינה של נסיבות חיצוניות במקרים של אי-בהירות או "אבסורד חוזי". מכל מקום, נראה כי "עתים משתנות", וקיימת מגמה בפסיקה לצמצם את היקף הסטייה מלשון החוזה למקרים שבהם הדבר מתחייב מצו הצדק ונסיבות העניין.
כתיבת תגובה