הירקון 132, תל אביב

law.research@mail.com

0585247755

לקסיס נקסט- חיפוש משפטי

כללי כתיבה משפטית בישראל כל מה שצריך לדעת

לקסיס נקסט – מחקר וחיפוש משפטי

,

כללי כתיבה משפטית בישראל

כתיבה משפטית היא מיומנות יסוד למשפטנים. ניסוח נכון של מסמכים משפטיים – כגון חוזים, פסקי דין וכתבי טענות – משפיע על הבנת המסר ועל התוצאה המשפטית. במאמר זה נציג עקרונות ועצות לכתיבה משפטית פורמלית וברורה, נשווה בין סגנון כתיבה משפטי "קלאסי" לסגנון מודרני, נדגים שימוש נכון ושגוי בשפה המשפטית, ונפרט כללים לעריכת חוזים, פסקי דין וכתבי טענות. כל זאת, תוך הישענות על מקורות משפטיים ישראליים והקפדה על כתיבה תקנית לפי כללי האקדמיה ללשון העברית.

עקרונות הכתיבה המשפטית הפורמלית

כתיבה משפטית טובה מאופיינת בשלושה עקרונות מרכזיים: בהירות, דיוק וניסוח תקני – בצד מודעות לפרשנות המשפטית של הדברים. להלן נפרט עקרונות אלה:

בהירות (Clearity)

בהירות היא העיקרון החשוב ביותר. מסמך משפטי צריך להעביר את הטענות והמידע באופן חד-משמעי, מובן וקריא. טקסט מסורבל או עמום עלול לגרום לאי-הבנות ואף למחלוקות משפטיות. כותב משפטי טוב ישאף לנסח את דבריו בשפה פשוטה ככל האפשר, ללא עגה מיותרת, כך שגם מי שאינו מומחה יבין את הכוונה (שפה משפטית – ויקיפדיה). כפי שהעיר עו"ד יוסף שטח, יו"ר הוועדה לניסוח משפטי בלשכת עורכי הדין, "כשאתה כותב ברור, אתה גם חושב ברור" (שפה משפטית – ויקיפדיה) – כלומר, בהירות הלשון משקפת חשיבה מסודרת ותורמת לשכנוע. לכן, מומלץ להשתמש במשפטים קצרים ובמבנה תחבירי פשוט ככל שניתן, ולהעדיף מילים מוכרות על פני ביטויים נדירים או טכניים כאשר הדבר אפשרי. אם יש מספר דרכים לומר דבר מה – עדיף לבחור בדרך הפשוטה והישירה. לדוגמה, במקום לכתוב משפט מורכב וכפול-שלילה כמו "אין זה בלתי סביר להניח כי…", ניתן לכתוב בפשטות: "סביר להניח ש…". באופן דומה, עדיף ניסוח בפועל חיובי מאשר ביטויים בַּשְּׁלִילָה – כתיבה "על דרך החיוב" מבהירה את המסר (שפה משפטית – ויקיפדיה).

דיוק (Precision)

דיוק פירושו הקפדה על תוכן נכון ומדויק, ועל בחירת מונחים נכונים. יש לוודא שכל עובדה המצוינת נכונה, שכל ההפניות לחוק ולפסיקה מדויקות, ושנעשה שימוש נכון במונחים משפטיים. למשל, יש הבדל בין "זכות ביטול" לבין "זכות סיום חוזה", או בין "רשלנות" ל"הפרת חובה חקוקה" – ועל הכותב לוודא שהוא משתמש במונח המשפטי המתאים לצורך הנדון. בנוסף, דיוק מחייב הימנעות מעמימות: כל מילה ופסקה צריכה להביע משמעות אחת ברורה. מונחים בעלי משמעויות כפולות יש להגדיר או להחליף. לדוגמה, השימוש בצירוף "ו/או" (and/or) נחשב בלתי רצוי בשפה המשפטית העברית, משום שהוא עלול לטשטש האם הכוונה היא ל"גם וגם" או "או או"; כבר בשנותיה הראשונות של מערכת המשפט הישראלי מתחו שופטים ביקורת על השתרשות הביטוי הזר הזה (שפה משפטית – ויקיפדיה). לכן במקום לכתוב "הנתבע ישלם פיצויים ו/או יתקן את הנזק", עדיף לדייק ולכתוב: "הנתבע ישלם פיצויים, או לחילופין – יתקן את הנזק, או יעשה את שני הדברים". דוגמה נוספת: ציון מספרים ומועדים צריך להיות חד-משמעי – אם כותבים טווח תאריכים או שעות, יש לוודא שהוא ברור. במקרה ידוע, עורך-דין טען שקיבל דו"ח חניה לא חוקי כי התמרור אסר חניה "בין 7:00–19:00" בלי המילה "עד", ועל פי כללי העברית ניתן היה להבין שהאיסור הוא דווקא משעה 19:00 בערב עד 7:00 בבוקר (עורך דין יקר, הגיע הזמן שתלמד עברית ). בית המשפט העליון קיבל טענה זו, ומאז מוסיפות הרשויות את המילה "עד" בתמרורים (למשל: "מ־7:00 עד 19:00") . בהשראת מקרה זה, כלל האצבע בניסוח הוא לדייק ולכתוב "עד" כאשר מתייחסים לטווח, או להציג את הטווח בסדר הנכון (מ lớn nhỏ). בחוזים, מומלץ גם להגדיר במפורש מונחים חשובים בתחילת המסמך ("להלן: ___") ולהשתמש בהם בעקביות, כדי למנוע חוסר דיוק או שינוי משמעות לאורך הטקסט.

ניסוח תקני ולשון תקינה (Proper Wording)

ניסוח תקני משמעו ציות לכללי הלשון העברית התקנית וכללי הסגנון הרשמי. הכתיבה המשפטית הפורמלית צריכה להיות מנוסחת בעברית נכונה לפי כללי האקדמיה ללשון העברית. הדבר כולל דקדוק, איות ופיסוק נכונים. למשל, יש להשתמש במילות קישור בצורה התקנית: לפי כללי הלשון, רק אחרי המילה "הואיל" מותרת האות ו' החיבור ("הואיל ו___"), ואילו אחרי ביטויי סיבה אחרים יש להשתמש ב"ש" ולא ב"ו". לכן ביטויים כמו "מאחר ו…" או "היות ו…" נחשבים שגויים – הצורה הנכונה היא "מאחר ש…" או "היות ש…". באופן דומה, הביטוי הנפוץ "במידה ו___" הוא שגיאה – הביטוי "במידה ש" משמש בעברית רק במשמעות כמותית ("במידה שנדע יותר – נסביר יותר"), ולא במשמעות "אם". משפט תנאי יש לנסח פשוט עם המילה "אם" . עוד דוגמה לתקניות לשונית: עד שנות ה-90 נהגו רבים לשים פסיק לפני מילים כמו "ש" ו"כי" במשפטי משועבדים (למשל: "התובע טוען, כי…"), אולם האקדמיה ללשון העברית קבעה שאין בכך צורך, וכיום הכלל הוא לא להפריד בפסיק לפני מילת קישור כזו . לפיכך, נכון יותר לכתוב: "התובע טוען כי…" ללא פסיק. עמידה בכללי התקן חלה גם על האיות: האקדמיה מעדכנת מעת לעת את כללי הכתיב. למשל, ביוני 2017 קבעה האקדמיה שיש לכתוב יו"ד לציון תנועת i גם במילים שבהן בנטייתן לא הופיעה קודם – ולכן החל ממועד זה תקני לכתוב "הינו" (אם בכלל משתמשים במילה זו) עם יו"ד, בניגוד לכללים הישנים . באופן כללי, מומלץ לכתוב בהתאם לכללי הכתיב המלא (הוספת ו' וי' לפי הצורך), ולהשתמש בסימני הפיסוק בהתאם להנחיות האקדמיה והנוהג המקובל.

כמו כן, ישנה "שפת משפטנים" מקובלת – מונחים וביטויים ייחודיים לסגנון המשפטי. בשפה המשפטית התקנית יש ניסוחים פורמליים מסוימים, כגון שימוש בגוף שלישי ובהפעלת לשון מנומסת ורשמית. למשל, בכתבי טענות מקובל לפנות לבית המשפט בלשון "בית המשפט הנכבד" ולהשתמש בכינויים כמו "התובע", "הנתבעת" ולא "אני" או "את/ה". רצוי להכיר את הנוסחים והנוסחאות הנהוגים, אך להימנע מקלישאות ומליצות יתר. שימוש בניסוחים תקניים מבטיח שהטקסט ייתפס כרציני ומקצועי, וימנע התקפות על תוכנו בשל טעויות לשון.

מודעות לפרשנות משפטית (Legal Interpretation)

כתיבה משפטית אינה מתקיימת בחלל ריק – על הטקסט צפויה להתבצע פרשנות על ידי צדדים, שופטים ורשויות אכיפה. משום כך, על הכותב לחשוב כבר בעת הניסוח כיצד הדברים עשויים להתפרש. עיקרון יסוד בדיני חוזים קובע שכאשר חוזה ניתן לכמה פירושים סבירים, בתי המשפט יעדיפו את הפירוש הנוגד את האינטרס של מי שניסח את החוזה (. כלל זה, המכונה "הכלל נגד המנסח" (contra proferentem), מעוגן בסעיף 25(ב)(1) לחוק החוזים (חלק כללי) ומושרש בפסיקה בישראל. פירוש הדבר שאם צד מסוים (לרוב הצד החזק או המנסח המקצועי) השתמש בלשון עמומה, הוא לא ייהנה ממנה בדיעבד – ובית המשפט יטה לפרש את ההסכם לרעתו. לפיכך, במיוחד בניסוח חוזים ומסמכים חד-צדדיים, יש להבהיר היטב כל הוראה כדי שלא תשתמע לשני פנים. גם בדינים אחרים יש כללי פרשנות שמטילים משקל על טיב הלשון: למשל, בפרשנות חקיקה נקבע בחוק הפרשנות שכל מילה תישא משמעות רגילה אם לא הוגדרה אחרת, ושיש לפרש חוק בהתחשב בתכליתו. משמעות הדבר עבור כותב חוק או חוזה היא שהלשון היא קו ההגנה הראשון: לשון ברורה ומדויקת תכובד בדרך כלל כלשונה , ואילו לשון בעייתית תיפתח להתערבות שיפוטית. לכן תמיד מומלץ לקרוא מחדש את הנוסח בעיניים "פרשניות" – לנסות לזהות פערים, עמימויות או ניסוחים פתוחים, ולחדד אותם. במידת הצורך, ניתן להוסיף סעיף פרשנות במסמך (למשל בחוזה להבהיר מה כוונת צדדים במקרה ספק), או להשתמש בדוגמאות והגדרות כדי לצמצם מרחב לפרשנויות סותרות.

ניסוח משפטי קלאסי לעומת מודרני

לאורך השנים חלו שינויים בסגנון הכתיבה המשפטית. הניסוח המשפטי ה"קלאסי" מתייחס לסגנון שהיה נהוג במסמכים משפטיים ישנים יותר, ואילו הניסוח המודרני שואף לסגנון פשוט ונגיש יותר. ההבדלים בין השניים מתבטאים בכמה היבטים:

  • אורך ומשקל המשפטים: ניסוח קלאסי מרבה במשפטים ארוכים, מרובי פסיקים וסעיפים משועבדים. לעיתים פסקה שלמה הייתה משפט אחד רצוף. לעומת זאת, הסגנון המודרני מעודד חלוקת רעיונות למשפטים קצרים יותר. משפטים קצרים תורמים להבנת הטקסט, בעוד שמשפט ארוך ומסורבל עלול לגרום לקורא לאבד את חוט המחשבה. כיום יש מודעות לחשיבות קיצור משפטים ארוכים והשמטת מילים עודפות.
  • אוצר מילים: בכתיבה משפטית קלאסית הופיעו לעיתים קרובות מילים בארמית, בלטינית או בעברית מליצית מאוד. למשל, בבתי המשפט בעבר נהגו לכתוב ביטויים כמו "כהאי לישנא" (ארמית: "בלשון זו") כדי לצטט דברים, או "לפנים משורת הדין" לביטוי הקלה מיוחדת, או "יושבו ההדורים" לציון יישוב סכסוך. ניסוחים כאלה, שמקורם במקורות עתיקים, לא תמיד מובנים לקורא בן-זמננו. כיום הסגנון המודרני יעדיף ניסוח עברי פשוט ומוכר על פני אותם ביטויים ארכאיים . כך למשל, במקום "כהאי לישנא" נכתוב "במילים אלה" ; במקום "פלוני נקשר בעבותות נשואין עם אלמונית" פשוט נכתוב "פלוני נישא לאלמונית"; ובמקום "יושבו ההדורים" ניתן לומר "הסכסוך נפתר בהסכמה". מעבר לכך, ישנם ביטויים שגורים אצל משפטנים שעם הזמן הפכו בלתי מובנים. למשל, רבים משתמשים במילה "למצער" כאילו משמעותה "למרבה הצער", אך למעשה משמעותה המקורית היא "לכל הפחות" או "במקרה הרע" – דבר שגורם לשיבושי משמעות. שימוש לא זהיר בביטויים כאלה עלול ליצור טקסט שאינו מובן כהלכה לקורא . בסגנון המודרני יש נטייה לוותר על מליצות וארכאיזם, או לכל הפחות להשתמש בהם במשורה ורק כשהמשמעות נהירה.
  • סגנון דקדוקי: סגנון קלאסי נטה לעיתים לשפות גבוהות ומורכבות, למשל שימוש תכוף בסביל (פסיביות) ובמשפטים בהם הנושא מוסתר. משפטים בנוסח "נטען על-ידי התובע כי…" או "הוכח שאירע כך וכך" (לשון סבילה) היו נפוצים, ואילו בסגנון מודרני מעדיפים לעיתים קרובות לשון פעילה: "התובע טוען כי…" או "התובע הוכיח ש…". לשון פעילה וברורה מייחסת את הפעולה לגורם מסוים ומבהירה את האחריות. יחד עם זאת, גם כיום יש מקום ללשון סבילה במקומות שהיא הולמת – למשל, כאשר הגורם הפועל ברור מאליו או לא חשוב לענייננו. ההבדל הוא שהכותב המודרני יקבל החלטה מודעת מתי להשתמש בסביל ומתי בפעיל לטובת הבהירות, במקום ברירת מחדל של סביל לשם "רשמיות".
  • פורמליות לעומת נגישות: הניסוח הישן נטה להיות מאוד פורמלי, לעיתים עד כדי ריחוק מהקורא. פסקי דין ישנים, למשל, היו כתובים לעיתים בגוף שלישי רבים ("אשר על כן פסקנו כי…") ובשפה גבוהה מאוד. כיום ישנה הבנה שאפשר לשמור על כבוד המסמך גם בלי להכביד על הקורא. שופטים רבים כותבים את פסקי דינם בלשון בהירה יותר מאשר בעבר, תוך שמירה על כבוד והקפדה. בחלק מפסקי הדין המודרניים תמצא אפילו סגנון מעט אישי או פנייה ישירה יותר לצדדים, דבר שהיה נדיר בניסוח הקלאסי. באופן דומה, בחוזים מודרניים, במיוחד במסמכים הפונים גם לציבור (כמו תקנונים ותנאי שימוש), המגמה היא לזנוח "משפטית" ולהעדיף עברית רגילה ככל האפשר, כדי שהמסמך יהיה נגיש וימעט הסתייגויות נסתרות.

חשוב להדגיש שאין משמעות הדבר שיש לזנוח לגמרי את הלשון המשפטית המיוחדת – עדיין משתמשים, למשל, במונחים כמו "בית משפט נכבד", "כבודו", "התובע/ת" וכדומה, שהנם פורמליים. אך בכל הנוגע למבנה המשפט ולבחירת המילים, המטרה כיום היא תקשורת ברורה יותר. בישראל קמו אף יוזמות לקידום "שפה משפטית פשוטה". עו"ד דנה פאר (מחברת הבלוג "משפט פשוט") מציעה, בין השאר, לקצר משפטים ארוכים, לוותר על מילים מיותרות ולכתוב בלשון חיובית במקום בשלילה . יוזמות אלה שואבות השראה גם מהמגמה הבינלאומית של Plain Language, שבאה לידי ביטוי למשל בארה"ב בחקיקת "חוק הכתיבה הפשוטה" שם (2010) המחייב כתיבה ברורה במסמכים רשמיים. המגמה המודרנית דוגלת בכך ששפה משפטית יכולה וצריכה להיות מדויקת וגם מובנת.

דוגמאות לשימוש נכון ושגוי בשפה המשפטית

לאור העקרונות שפורטו, נציג עתה מספר דוגמאות נפוצות לטעויות לשון בכתיבה משפטית בעברית, ולצידן את הצורות הנכונות והמודרניות יותר. דוגמאות אלו ממחישות את ההבדל בין ניסוח "משפטני" כבד לבין ניסוח תקני וברור:

  • "הינו/הינה/הינם/הינן" במקום "הוא/היא/הם/הן" – רבים מעורכי הדין התרגלו להשתמש במילה "הינו" (ובהטיותיה: הינה, הינם, הינן) כחיבור בין נושא לנשוא (למשל: "התובע הינו קבלן שיפוצים"). למעשה, מבחינה דקדוקית "הינו" מורכב מ"הנה הוא", והמשפט "התובע הנה הוא קבלן" אינו הגיוני . לפי כללי העברית, יש להשתמש באוגד הפשוט: "התובע הוא קבלן שיפוצים". על כן, שגוי: "מרשתי הינה בעלת הזכויות בנכס"; נכון: "מרשתי היא בעלת הזכויות בנכס". שימוש במילים "הינו" וכדומה שמור כיום בעיקר ללשון גבוהה מאוד או לצורכי הדגשה מיוחדת, ולא לכתיבה היומיומית במסמך משפטי. אגב, אם בכל זאת משתמשים בצורה "הינו" וכד', יש לזכור את כללי הכתיב המלא: כיום תקני לכתוב "הינו" עם יו"ד (ולא "הנו") לפי החלטת האקדמיה .
  • טווח מספרים – "נתבעים 2-5" – נהוג לעיתים לכתוב טווח של מספרים עם מקף, למשל "נתבעים 2-5". אלא שבעברית כיווניות הקריאה היא מימין לשמאל, ולכן רישום "2-5" יפורש כ"5 עד 2" (ובאנגלית להפך). הסימון "2-5" הוא סתירתי בעברית. הכלל בעברית הוא שטווח מספרי ייכתב בסדר עולה מימין לשמאל או שיש להוסיף את המילה "עד". כלומר, שגוי: "בשנים 1999-1981" (כי לא ברור אם 1981 עד 1999 או להפך); נכון: "בשנים 1981–1999" (אם כותבים את הספרות לפי הסדר מימין לשמאל, כשהמספר הימני הוא הראשון בזמן) או "בשנים 1981 עד 1999". בדומה, עדיף "נתבעים 2 עד 5" על פני "נתבעים 5-2", משום שהצורה השנייה עלולה לבלבל קורא לא מיומן. בסיפור המקרה שתואר לעיל, עו"ד אנוש בר-שלום אכן ניצח בבית המשפט העליון בטענה שהכיתוב "7:00-19:00" בתמרור התפרש הפוך, ומאז מוסיפים "עד" בתמרורים . מסקנה: היו עקביים וברורים בסימון מספרים – השתמשו במילה "עד" כשהדבר נחוץ. כמו כן, יש לכתוב מספרים בספרות (ולא אותיות) במסמכים משפטיים, לפחות כשמדובר בסכומים, תאריכים ומספרי תיקים. תקנה 71(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי אף מורה מפורשות לכתוב תאריכים, סכומים ומספרים בספרות .
  • "מאחר ו…" – צירוף זה רווח מאוד בלשון הדיבור ובלשון עורכי דין, אך הוא איננו תקני. כלל פשוט: לאחר מילת הקישור "מאחר" צריכה לבוא האות ש (שהיא קיצור של "אשר"): "מאחר ש…". הדבר נכון גם ל"היות ש…", "במקרה ש…" וכו'. למעשה, רק עם המילה "הואיל" התקן מתיר להוסיף "ו" ("הואיל ו…") ( ארכיון . אם כן, שגוי: "מאחר ובית המשפט פסק לטובתו…"; נכון: "מאחר שבית המשפט פסק לטובתו…". תיקון זה דורש שינוי של אות אחת בלבד, אך הופך את הביטוי לתקני לחלוטין . גם בצירוף "היות ו…" יש לטפל באופן דומה ולהמירו ל"היות ש…".
  • "במידה ו…" – גם ביטוי זה שגור כתחליף ל"אם", אך הוא משלב שתי שגיאות: ראשית, אחרי "במידה" יש לכתוב "ש" (בדומה ל"מאחר ש"), אבל חשוב מכך – "במידה ש" אינו מילת תנאי כלל. משמעות הצירוף "במידה ש" היא "בשיעור ש" או "ככל ש…" ולא "אם יקרה X אז Y" . למשל, "במידה שהדבר יתאפשר" פירושו "ככל שהדבר יתאפשר" (מבחינת המידה/הדרגה), ולא תנאי תאונתי. על כן, שגוי: "במידה ויופקד הערבון במועד, יעוכבו ההליכים"; נכון: "אם יופקד הערבון במועד…". ככלל, המילה "אם" היא מילת התנאי הנכונה בעברית משפטית פשוטה. אין רע בפשטות – עדיף משפט תנאי פשוט מאשר ביטוי מתוחכם .
  • פסיקים לפני "ש" ו"כי" – כפי שציינו, בעבר היה מקובל לכתוב פסיק לפני פסוקית שמתחילה ב"כי", "ש" או "אשר". היום זה נחשב מיושן ולא תקני לפי הנחיות האקדמיה ללשון . לכן, שגוי: "הנתבעת טוענת, שאינה חייבת בתשלום"; נכון: "הנתבעת טוענת שאינה חייבת בתשלום". כתיבה כפי שהיינו מדברים בעל-פה (בלי עצירה לפני "ש/כי") היא בדרך כלל המדד הנכון. שינוי זה מונע פיסוק יתר ומקל על הקריאה הרציפה של המשפט. יש לציין שהאקדמיה ביטלה את חובת הפסיק במקרים אלו כבר בשנות ה-90, כך שניסוח עם פסיקים כאלה משווה ללשון נופך ארכאי.
  • "לאור" בהקשרים שליליים – רבים משתמשים בביטוי "לאור __ קרה X" במשמעות "עקב __ קרה X". למעשה, הביטוי "לאור" משמעותו המילולית "באורו של" ולכן לכאורה מתאים להקשרים חיוביים או נייטרליים (כשדבר מה מאיר את הדרך לתוצאה). שימוש ב"לאור" לסיבה שלילית צורם לאוזן של מתקני לשון מסוימים. אמנם אין "חוק" בלשון האוסר זאת, וזה יותר עניין סגנוני, אך ההמלצה הרווחת היא להימנע מכך. במקום "לאור העובדה שהנתבעת הפרה את ההסכם, בוטל החוזה" עדיף להשתמש ב"בשל העובדה…" או "עקב העובדה…". במיוחד בכתיבה משפטית, שנועדה להיות מדויקת, אפשר לגוון: להקשרים ניטרליים/חיוביים להשתמש ב"לאור" (למשל: "לאור הראיות החדשות, הוחלט לזכות את הנאשם"), ולהקשרים שליליים להשתמש בביטויים כמו "עקב", "בגלל", "מחמת" או אפילו "בצל" (לדוגמה: "בצל המחלוקת בין הצדדים, ההתקשרות הופסקה") . שגוי (מומלץ להימנע): "לאור הפרת החובה, נגרם נזק"; נכון: "עקב הפרת החובה, נגרם נזק".
  • ביטויים מליציים וארכאיים – דוגמאות רבות קיימות לביטויים שכדאי לעדכן. למשל, הביטוי "יושבו ההדורים" משמש רבים לציון יישוב סכסוך, אך מילה "הדור" עצמה אינה מובנת לרוב הדוברים (זו מילה יחידאית מהתנ"ך, כנראה במשמעות "הר" או בליטה) . אין פלא, אם כן, שכאשר משתמשים בביטוי כזה לא כולם בטוחים במשמעותו המדויקת, וחלק אף כותבים בטעות "הדורים" או "ההדורים" בהיסח הדעת. עדיף לכתוב בפירוש: "הצדדים התפייסו", "הסכסוך יושב" (לשון יישוב) או "הצדדים הגיעו להבנה". דוגמה אחרת: "באמצעות ב"כ" – עורכי דין מרבים לכתוב "התובע, באמצעות בא-כוחו, טוען כי…". זוהי דרך לגיטימית לציון פעולה נעשית ע"י עורך דין, אך לעיתים אין בכך צורך ממשי – אם ברור שעורך הדין כתב והגיש את המסמך, אפשר לכתוב "התובע טוען כי…" בלי להזכיר כל פעם שזו טענה המועלת ע"י עו"ד מטעמו. שימוש זה מוגזם הוא שריד של פורמליות יתר. עוד דוגמה: "באם" – מילה זו הייתה בשימוש בעבר כחלופה ל"אם" (למשל: "באם הצד שכנגד לא יופיע, יינתן פסק דין בהיעדרו"). כיום רואים בה שפה מיושנת מאוד; המילה "אם" הפשוטה עדיפה תמיד. למעשה "באם" אינה שגויה בפני עצמה (היא מופיעה במקורות), אבל היא מקנה לנוסח גוון ארכאי כבד שלא לצורך. לכן מומלץ להימנע ממנה בכתיבה מודרנית. במקום "באם וכאשר יתקבל האישור" פשוט לומר "אם יתקבל האישור". הרשימה עוד ארוכה – בכל פעם שמופיעה נטייה להשתמש בביטוי גבוה ("פעל יוצא של הנסיבות דנא", "נמצא כי", "לעילא ולעילא") רצוי לשאול: האם הקורא יבין זאת מיד, והאם יש חלופה פשוטה יותר? לרוב התשובה תהיה חיובית, ואז כדאי לבחור בחלופה.

בדוגמאות שלעיל ראינו כיצד שינויי ניסוח קלים משפרים את התקניות והבהירות של הטקסט המשפטי. חשוב שעורכי דין ומשפטנים יהיו מודעים לשגיאות לשון נפוצות אלה ויקפידו על תיקונן. השפה היא כלי העבודה המרכזי של המשפטן, ולכן ראוי להשתמש בה בקפדנות ובנכונות . החדשות הטובות הן שפעמים רבות מדובר בשינויים קטנים (החלפת מילה או אות, השמטת ביטוי מיותר) שעושים הבדל גדול בין לשון מסורבלת ולא-תקנית לבין לשון רהוטה ותקינה.

כללי ניסוח חוזים

חוזה הוא מסמך משפטי מחייב המגדיר את זכויות וחובות הצדדים. כדי שחוזה יהיה ברור, מובן ואכיף, עליו להיות מנוסח לפי כללים טובים של כתיבה משפטית:

הגדרת הצדדים והמונחים: בתחילת חוזה יש לזהות היטב את הצדדים (שם מלא, מספר זיהוי/ח.פ וכו') ולהגדיר את כינוייהם במסמך (למשל: "פלוני (להלן: 'המוכר')"). כמו כן, רצוי להגדיר מונחים מהותיים שיופיעו תדיר בהמשך ("להלן: ___") – למשל, להגדיר מהו "המושכר", מהו "המוצר" וכיוצא בזה, כדי שכל שימוש במונח יהיה חד-משמעי. הגדרות אלו מקומות לרוב בראש החוזה או כנספח הגדרות, והן מונעות בלבול במקרה בו מילה עשויה להתפרש בכמה דרכים.

מבנה וסדר עניינים: חוזה טוב בנוי באופן לוגי – מפרט תחילה את הנושאים העיקריים ולאחר מכן סעיפי משנה. יש הנוהגים לפתוח ברצף סעיפי "הואיל ו…" (רציוּנל, רקע והצהרות כוונות הצדדים) ולאחריהם "ולפיכך הוסכם והוצהר" – אולם מבנה זה, שריד סגנון עתיק, אינו חובה. העיקר הוא שסדר הסעיפים יהיה ברור: תחומי אחריות של כל צד, תמורה/תשלומים, בטוחות, תנאים לדברים, סעיפי סיום, סנקציות להפרה, וכד'. מומלץ למספר סעיפים וכותרות משנה, כדי להקל על ההתמצאות במסמך.

בהירות והתמצאות: בחוזה מסחרי, כל סעיף צריך להיות מנוסח בצורה ברורה שלא משתמעת לשתי פנים. אם סעיף ניתן להבנה בכמה דרכים, קיים סיכון שהצדדים יפרשו אותו אחרת או שבית משפט יידרש להכריע במשמעות. כלל הזהב: חד משמעות. עדיף לפרט קצת יותר ולא להשאיר עמימות. למשל, אם קובעים מועד אחרון לביצוע תשלום, ראוי לציין תאריך מדויק ולציין האם הכוונה היא עד סוף אותו יום, האם מניין הימים כולל ימי מנוחה, וכיו"ב. במקום לכתוב באופן כללי "סיום הפרויקט יהיה תוך זמן סביר", אפשר לכתוב "סיום הפרויקט יהיה לא יאוחר מ-30 יום ממועד X". כפי שהוסבר, בשעת ספק פרשני, הסעיף עלול להתפרש לחובת מנסח החוזה , ולכן עדיף להסיר ספקות מראש. אכן, עו"ד מקצועי ידאג "לסגור פינות" בחוזה – כלומר, לצפות מצבים עתידיים ולהוסיף סעיפים מתאימים: מנגנון יישוב סכסוכים, סמכות שיפוט, הצמדה למדד, כוח עליון, וכדומה. גם כאן חשוב לכתוב בפשטות: אם אפשר להגיד משהו בשורה אחת, עדיף מאשר בפסקה שלמה.

דיוק בפרטים: בחוזים יש משמעות משפטית אדירה לפרטים הקטנים. לכן, מספרים, שמות ותאריכים חייבים להיות מדויקים. מומלץ להימנע מקיצורים לא מוסכמים – למשל, עדיף לכתוב "שקל חדש" או להשתמש בסימן "₪" מאשר "ש"ח" אם יש סיכוי לבלבול, אך למעשה "ש"ח" מוכר מספיק כך שהוא מקובל. חשוב לשמור על אחידות: אם בחרתם לכנות חוק בשם מסוים, השתמשו באותו שם לאורך החוזה; אם הפניתם לסעיף במספר, השתמשו תמיד באותה צורה (אל תדלגו בין "סעיף 5" ל-"ס' 5" לסירוגין).

שפה משפטית בחוזה: חוזה הוא מסמך פורמלי, ולכן השפה יכולה להיות רשמית אך אין צורך להכביר במליצות. עיקרון חשוב הוא אכיפוּת: יש לנסח את התחייבויות הצדדים בלשון של חובה ברורה. בעברית משפטית רווח השימוש בזמן עתיד כדי לבטא חובה ("הרוכש ישלם למוכר… והמוכר יספק לרוכש…"). אפשר גם להשתמש בלשון צווי או ביטויים כמו "מתחייב ל___". העיקר שההתחייבות תהיה מוגדרת היטב: מי חייב לעשות מה, באיזה מועד ובאיזה אופן. יש להימנע מהצהרות עמומות כמו "הצדדים ישתפו פעולה ברוח טובה" שלא ניתן לאכוף. במקום זאת, אם חשוב לציין שיתוף פעולה, אפשר לנסח: "הצדדים מתחייבים לפעול בתום לב ובשיתוף פעולה לביצוע ההסכם" – חובה משפטית, אם כי כללית.

עמידה בדרישות החוק: על ניסוח החוזה להתחשב גם בדרישות חוק ספציפיות. למשל, בחוקי הגנת הצרכן ייתכן שיש חובה להבליט סעיפים מסוימים (כמו גילוי פרטים בחוזה אחיד). בחוק החוזים האחידים אין הוראה מפורשת על "פשטות" החוזה, אך קיימת ביקורת שיפוטית על תנאים מקפחים: תנאי שקבור עמוק בטקסט או מנוסח באופן מטעה עלול להיפסל כתנאי מקפח. לכן, במיוחד בחוזים אחידים שניתנים ללקוחות, רצוי לכתוב בשפה מובנת לצרכן הסביר, ולהדגיש נקודות חשובות (בכותרות, בהדגשה גרפית וכדומה). למעשה, חוזים צרכניים רבים כיום כתובים בשפה יחסית פשוטה, מתוך הבנה שחוזה לא חייב להיות חידת הגיון. גם בחוזים מורכבים, עורכי דין טובים מקפידים יותר ויותר על ניסוח בהיר כדי למנוע התדיינויות מיותרות.

בדיקה ועריכה: לפני שחותמים על חוזה, חשוב מאוד לקרוא אותו שוב בעין ביקורתית, ואף לתת לעוד זוג עיניים (למשל קולגה) לקרוא. בעריכה יש לתקן לא רק שגיאות כתיב ותחביר, אלא גם חוסר עקביות (מונח שהוגדר ולא נעשה בו שימוש, סעיף שמפנה למספר שגוי, וכד'). ודאו שכל נספח המצוין בחוזה אכן קיים ומצורף. ודאו שאין ויתורים או הבטחות סותרות בין סעיפים שונים. חוזה הוא כמו מכשיר – הוא צריך להיות מהודק ללא חלקים רופפים.

לבסוף, נציין כי חשיבות השקיפות והבהירות בניסוח חוזה אינה תאורטית בלבד. חוזה ברור ומדויק מצמצם את הסיכוי לסכסוכים בעתיד. כאשר כל צד מבין היטב את זכויותיו וחובותיו, קטן הסיכוי להפרות בתום לב ולתביעות. חוזה מנוסח היטב יכול "לחסוך את המשפט" בכך שהוא מייתר את הצורך שבית המשפט יפרש אותו. במילים אחרות, ניסוח חוזה טוב הוא השקעה שמונעת עלויות בעתיד.

כללי ניסוח פסקי דין

פסק דין הוא מסמך שכותב שופט ומהווה את ההכרעה הרשמית בסכסוך משפטי. פסקי דין בישראל נכתבים באופן פורמלי, אך גם כאן חשובה מאוד הבהירות, הן לטובת הצדדים והן לטובת ערכאת הערעור והציבור שקורא את הפסיקה. יש כמה קווים מנחים לכתיבת פסק דין ברור ומסודר:

מבנה פסק הדין: ברוב המקרים פסק דין יכיל רכיבים קבועים: פתיח (המזכיר את זהות הצדדים ומהות ההליך), רקע עובדתי (תיאור העובדות הרלוונטיות, לעיתים מתומצת ב"קיצור נמרץ" (פסק-דין בתיק בר"ם 5118/10 – פסקדין)), טענות הצדדים (סקירת טענות התובע, טענות הנתבע וכדומה), דיון משפטי (הכרעה בטענות על פי הדין, ניתוח המשפטי והפסיקה הרלוונטית) וסיכום ותוצאה (קביעת הסעדים: קבלת התביעה או דחייתה, חיובים, צווים והוצאות). חלוקה ברורה זו, לעיתים תוך שימוש בכותרות ביניים, מסייעת לקורא להבין את ההחלטה. כאשר פסק הדין ארוך ומורכב, חלק מהשופטים אף מוסיפים תוכן עניינים או סקירת נושאים בפתח פסק הדין.

לשון הפסק: לשון פסקי הדין ממשיכה להיות רשמית ברובה. שופט ידבר בקולו שלו ובלשון בית המשפט ("בית המשפט סבור כי…"). עם זאת, אין מניעה משילוב סגנון בהיר וזורם. שופטים רבים משתדלים לכתוב משפטים לא-ארוכים מדי, ולהימנע מז'רגון טכני ללא צורך. פעמים רבות פסקי דין מצטטים חקיקה ופסקי דין קודמים – ציטוטים אלה מובאים בלשונם (לעיתים תוך שמירה על לשון מיושנת בציטוט). על השופט להסביר את הנימוקים באופן שהצדדים יבינו הן את ההיגיון המשפטי הן את התוצאה הפרקטית. חשוב מאוד שהכרעת פסק הדין (התוצאה) תובהר באופן חד משמעי: מה בדיוק מצווה על כל צד לעשות או לקבל. ניסוח עמום בהכרעה עלול להוביל לחוסר ציות או לצורך בהבהרות.

התייחסות לעובדות וראיות: פסק דין טוב מציג את העובדות שהוכחו באופן אובייקטיבי. יש להבחין בין קביעת עובדות (מה קרה) לבין יישום הדין (מה המשמעות המשפטית). השופט לרוב יכתוב בלשון עבר לגבי אירועים, ולשון החלטית לגבי מה שנקבע ("אני קובע כי…"). כדי לשמור על בהירות, רצוי שכל פסקה בפסק הדין תעסוק בנקודה אחת: למשל, פסקה המתארת אירוע מסוים, ולאחריה פסקה עם טענת צד א' לגבי אירוע זה ופסקה עם טענת צד ב', ואז דיון והכרעה בנושא. מבנה לוגי עוזר לקורא לעקוב.

התמודדות עם טענות משפטיות: חלק מרכזי בפסק הדין הוא הדיון המשפטי. כאן יצוין הדין החל – סעיפי חוק, תקדימי פסיקה ועקרונות משפטיים. חשוב ששופט ינסח בצורה נהירה את ההלכה המשפטית שהוא מיישם. יש שופטים שמאריכים בהסברים תיאורטיים, ולעומתם כאלו שכותבים תמציתית. מכל מקום, כאשר פסק דין סוקר פסיקה, רצוי שהשופט יסכם במילים שלו את העיקר מכל ציטוט, כדי שלא "ללכת לאיבוד" בריבוי מובאות. כמו כן, יש להתייחס לכל טענה עיקרית של הצדדים – התעלמות מטענה מרכזית עלולה להוביל לרושם של חוסר הכרעה או עיוות הדין. לשופט יש שיקול דעת עד כמה לפרט טענות משנה או דקויות, אך עליו לוודא ששום נושא מהותי לא נותר ללא התייחסות. מבנה אפשרי: פרקי דיון לפי סוגיה משפטית (לדוגמה: "טענת ההתיישנות", "השאלה הנזיקית", "סעד הפיצויים"), ובכל פרק לדון בטענות שני הצדדים בעניין ולהכריע.

סגנון ואדיבות: אף שפסק דין הוא הכרעה סמכותית, השופטים מקפידים על סגנון מאופק ומכובד. אפילו בדחותם טענה, הם ינסחו זאת באופן ענייני ("לא מצאתי ממש בטענה זו כי…") ולא בלשון לעג או זלזול. שילוב נימה מאוזנת תורם לכבוד מערכת המשפט. כמו כן, כאשר מזכירים אנשים, נוהגים להשתמש בתארים נאותים בפעם הראשונה ("מר X", "גב' Y" וכדומה), ולאחר מכן שם משפחה בלבד. דוגמאות נוספות לסגנון מכובד: שימוש בלשון כמו "באת-כוח התובע" במקום "עורכת הדין של התובע", "מלומד פלוני כתב…" לגבי אקדמאי וכו'. עם זאת, סגנון מודרני יותר לעיתים מוותר על חלק מהפורמליות: ישנם שופטים הפונים ישירות לצדדים ("התובע טוען", "לטענת הנתבעת"), בלי לומר בכל פעם "ב"כ התובע". גישה זו מקובלת כל עוד נשמר הכבוד הראוי.

שימוש בשפה תקנית וקולחת: שופט, כמו כל כותב, עלול לטעות בעברית, אך רצוי מאוד להקפיד על כללי הלשון גם בפסקי דין. מערכת המשפט אף נעזרת בלשונאים במקרים מסוימים, אך האחריות על הניסוח היא של השופט. כתיבה רהוטה מחזקת את כוח השכנוע והמשקל של פסק הדין. שופט עליון לשעבר, צבי טל, פרסם מאמר בשם "לשון המשפטנים" שבו הדגיש את חשיבות הטיפול בלשון המשפטית של השופטים עצמם (שפה משפטית – ויקיפדיה). הוא ואחרים ציינו כי ניסוח מסורבל או שגוי בפסק דין עלול להקשות על הבנת ההלכה שנקבעה ואף לפגוע בתדמית בית המשפט כבעל סמכות מקצועית. לכן, רבים מהשופטים הצעירים יותר מקדישים תשומת לב לעריכה לשונית של פסקי דינם, מעבר לעריכה התוכנית.

פרסום ונגישות: בעידן הנוכחי, פסקי דין מתפרסמים במאגרים משפטיים ואף נגישים לציבור הרחב (למשל באתר הרשות השופטת). משום כך, יש ערך מוסף לכתיבת פסק דין בשפה שהציבור יכול להבינה. כמובן שהשופט כותב בראש ובראשונה עבור הצדדים ועבור הערכאה העליונה שייתכן ותבחן את דבריו, אך שקיפות המידע מחייבת כתיבה שלא "תסתום את הגולל" בפני קורא לא-משפטן. במילים אחרות, פסק דין איכותי הוא כזה שמומחה משפט יבין את כל רבדיו, אך גם אדם מן היישוב יוכל לקרוא את עיקריו ולהבין מה נפסק ולמה.

לסיכום חלק זה, כתיבת פסק דין היא אומנות השזורה במשפט ובלשון. שופטים שונים כותבים בסגנונות מעט שונים, אך המטרה המשותפת היא הצדק וגם מראית הצדק – ופסק דין כתוב היטב, בלשון בהירה והגיונית, תורם לכך שהצדדים והציבור יחושו שהענין הובן וטופל כהלכה.

כללי ניסוח כתבי טענות

כתבי טענות הם המסמכים שמגישים בעלי הדין (עורכי דינם) לבית המשפט: כתב תביעה, כתב הגנה, כתבי תשובה, ערעורים, בקשות וכיו"ב. מסמכים אלה מהווים את האופן בו הצד מציג את עניינו ומתווכח על זכויותיו, ולכן לניסוחם חשיבות רבה. ישנם כללים פורמליים בתקנות לגבי תוכן וצורת כתבי הטענות, וכן המלצות לסגנון אפקטיבי:

עובדות מהותיות בלבד: תקנות סדר הדין האזרחי (הישנות והחדשות כאחד) דורשות שכתב טענות יכיל רק את העובדות המהותיות הצריכות לעניין, ולא פירוט ראיות ולא התפלמסויות . תקנה 71(א) לתקנות סדר הדין האזרחי (התקנות שקדמו לתשפ"א) קבעה במפורש: "כתב טענות יכיל את הרצאת העובדות המהותיות בלבד… אך לא את הראיות" (כתב טענות יפרש עובדות מהותיות בלבד ולא ראיות). משמעות הדבר: כתב התביעה, למשל, צריך לספר סיפור עובדתי תמציתי – מה קרה, מי עשה מה, מתי ואיפה – כדי להציג את עילת התביעה. אין לכלול בו הוכחות (מסמכים, עדויות – אלה יוגשו בהמשך ההליך), ואין לכלול טענות משפטיות מפורטות (כמו פסיקה או דיון עיוני – אלה יבואו בסיכומים). כמובן שיש חריג: מותר וכדאי להפנות לסעיפי חוק רלוונטיים בקצרה, למשל לציין "הנתבע הפר את חובתו בהתאם לסעיף X לחוק Y", אך לא לנתח משפטית בהרחבה במסגרת כתב הטענות הראשוני.

תמציתיות וסדר: כתבי טענות צריכים להיות מתומצתים וברורים. אין טעם להכביר במילים – מסמך ארוך מדי עלול להקשות על השופט לאתר את עיקרי הטענות. בפועל, בתי משפט מגבילים לעיתים את אורך כתבי הטענות (בהנחיות פרקטיות או החלטות ספציפיות). לכן, מומלץ לשמור על פרקים קצרים ופסקאות קצרות. כל פסקה בכתב הטענות תטפל בנושא אחד, והן יהיו ממוספרות. תקנה 71(ב) מחייבת לחלק את הטקסט לסעיפים ממוספרים לפי הצורך. חלוקה לסעיפים ממוספרים (1, 2, 3, …) מאפשרת בהמשך להתייחס ספציפית לטענות ("ראה סעיף 12 לכתב התביעה"). יש לנסח את הסעיפים בסדר הגיוני – לרוב כרונולוגי (מה קרה תחילה ומה אחר-כך) או לפי נושאים (לדוגמה, בכתב הגנה: תחילה תגובה לעובדות, ואז פרק טענות משפטיות מיוחדות כמו התיישנות וכד').

כותרות וטפסים: בכתבי טענות יש פורמט קבוע לכותרת: שם בית המשפט, מספר התיק, פרטי הצדדים (תובע/נתבע), כותרת המסמך (כתב תביעה, כתב הגנה וכו'). חובה לדייק בפרטים אלה. כמו כן, מקובל שכתב הטענות נחתם בסוף על-ידי עורך הדין, עם שם, מספר רישיון, כתובת וטלפון. פרטים אלו חשובים ולא רק פורמליים – טעות בשם צד או מספר תיק עלולה לגרום לשיבוש בהגשת המסמך.

לשון וטון במסמך משפטי: כתב טענות נכתב אמנם ע"י עורך הדין, אך הוא מוצג כקולו של בעל הדין. לכן לרוב נהוג לכתוב בגוף שלישי: "התובע טוען כי…", "לטענת הנתבעת…". אין מניעה גם לכתוב בגוף ראשון רבים ("התובעים טוענים…") – חלק מעורכי הדין מאמצים זאת כשהם מייצגים כמה תובעים. מה שחשוב הוא עיקביות בסגנון. רצוי לשמור על לשון רשמית ומכובדת: יש להשתמש בלשון נקייה, ללא התלהמות אישית. אפילו כשמעלים טענות קשות (כגון שהתובע שיקר או הנתבע זייף), כותבים זאת במינוחים ענייניים ("הנתבע מסר בבית המשפט גירסה שאינה מתיישבת עם העובדות, והעד X סתר אותה בעדותו…"). הטחת עלבונות אישיים או סרקזם בוטה במסמך משפטי עלולה לפגוע במגיש יותר מאשר במשיב, שכן היא יוצרת רושם לא מקצועי בעיני השופט.

הפניות לחוק ולפסיקה: בכתב טענות – במיוחד בשלבים מתקדמים יותר כמו סיכומים או ערעור – יש צורך להפנות לסעיפי חוק ופסקי דין תומכים. בישראל אין פורמט אחיד מחייב לציון מקורות בטקסט הטענות עצמו (בניגוד לכתיבה אקדמית שבה נוהגים לפי "כללי אזכור אחיד"). לרוב, עורכי דין יציינו אסמכתאות בסוגריים בתוך הטקסט או כהערות שוליים. העיקר הוא שסימוכין יינתנו בצורה אחידה וברורה. למשל: "ראו ע"א 123/45 פלוני נ' אלמוני, פ"ד נ(1) 111 (1996)". הדגש הוא שיש לתת מספיק פרטים כדי שבית המשפט ויתר הצדדים יוכלו לאתר את המקור בקלות (כללי האזכור האחיד בכתיבה משפטית | הפקולטה למשפטים ע"ש בוכמן). אין להרבות בציטוטים ארוכים בכתב הטענות – עדיף לסכם בכמה מילים שלך את ההלכה מפסק הדין, ולתת הפניה. ציטוט מילה במילה רצוי רק כשהנוסח המקורי ממש חיוני.

עריכה סופית ובדיקה: לפני הגשת כתב טענות, יש לבדוק שהוא מקיים את דרישות התקנות (למשל, בתקנות החדשות הוגדר גודל גופן מינימלי, ריווח, וכדומה) – אי עמידה בדרישות עלולה אפילו לגרור מחיקת כתב הטענות או החזרתו לתיקון. כמו כן, כמובן שיש להגהות את המסמך: שגיאות כתיב או ניסוחים בלתי ברורים במסמך משפטי פוגעים באמינותו. מכיוון שכתבי טענות נערכים לרוב בלחץ זמן, חשוב לפחות לקרוא פעם נוספת את מה שנכתב לפני ההגשה. מומלץ לשאול: האם השופט שקורא את זה יבין בקלות מה אני מבקש? האם עניתי לכל טענות הצד שכנגד (אם מדובר בכתב תשובה/סיכומים)? והאם הטענות נתמכות היטב בעובדות ובדין שהצגתי?

התאמה לסוג ההליך: ניסוח כתב טענות עשוי להשתנות מעט בהתאם לסוג ההליך והשופט אליו הוא מופנה. למשל, בכתבי טענות בבית משפט שלום ניתן לכתוב בצורה פשוטה יותר לעומת כתב בבית המשפט העליון שמטבעו עוסק בסוגיות משפטיות עקרוניות. כך גם בכתבי טענות בבית הדין לעבודה, לעיתים הסגנון יותר אינפורמטיבי ומכוון לעובדות ורקע חברתי. על עורך הדין להתאים את הכתיבה לקהל היעד – אך מבלי להתפשר על עקרונות היסוד של בהירות, דיוק ותקניות.

בין אם מדובר בכתב תביעה המהווה את יריית הפתיחה להליך, ובין אם בסיכומים או בערעור המסכמים טענות – כתיבה טובה יכולה להשפיע על תוצאות ההליך. טיעון המסודר היטב, שמציג את העובדות באופן משכנע ומבססן מבחינה משפטית, מקל על בית המשפט להבין את צדקת עמדתך. לעומת זאת, כתב טענות מבולבל, עמוס ומלא שגיאות עלול להקשות, ואף לגרום לשופט לחוש חוסר אמון בטענות המוגשות. לכן, יש לראות בכל כתב טענות ככרטיס ביקור של עורך הדין: כתבו אותו בקפידה, כאילו עומד להיקרא בשידור ציבורי.

כתיבה תקנית לפי כללי האקדמיה – סיכום והמלצות

לסיום, נדגיש שוב את חשיבות הכתיבה התקנית בעברית במסמכים משפטיים. האקדמיה ללשון העברית מפרסמת הנחיות וכללים ללשון העברית, ואלה חלים כמובן גם על טקסטים משפטיים. עורכי דין ושופטים אינם פטורים מציות לכללי הדקדוק, האיות והפיסוק – להפך, מצופה מהם כבעלי מקצוע של שפה לגלות דוגמה אישית. ראינו דוגמאות רבות לכללים: שימוש נכון במילות קישור ("מאחר ש" ולא "מאחר ו" , הימנעות מביטויי לשון שאבד עליהם הכלח, פיסוק לפי הכללים החדשים (למשל בלי פסיק לפני "כי" , כתיב מלא מעודכן (כתיבת יו"ד ווי"ו כנדרש  ועוד. הקפדה על פרטים אלה משדרגת את הטקסט והופכת אותו לא רק לנכון יותר לשונית, אלא גם לאפקטיבי יותר. מסמך כתוב כהלכה מקבל תשומת לב רצינית יותר, בעוד שטעויות בולטות עלולות להסיח את הדעת מהתוכן לענייני צורה.

בנוסף, מקורות משפטיים ישראליים – חקיקה, פסיקה וספרות – מהווים כלי חשוב בעיגון הכתיבה המשפטית. במסגרת הכתיבה, חשוב להפנות למקורות בצורה אחידה (ע"פ כללי האזכור האחיד או לפי המקובל בבית המשפט הרלוונטי) . כך למשל, אם מסתמכים על סעיף חוק, יש לציינו במדויק; אם מצטטים פסק דין של בית המשפט העליון – יש לתת את פרטיו. הדבר תורם לאמינות המסמך ומאפשר לקורא לבדוק את המקור בעצמו. שימוש במקורות גם מנחה את סגנון הכתיבה: לעיתים, אימוץ נימת בית המשפט או ניסוח של דבר חקיקה עשוי להיות במקומו, אך יש לעשות זאת בטעם ובמידה. אין להרבות בהעתקות מלוליות מארכיונים – עדיף לסכם בלשונכם ולהראות לבית המשפט שאתם מבינים את המקור, לא רק מעתיקים אותו.

למעשה, כתיבה משפטית טובה דורשת איזון: להיות מקצועית ומדויקת אך לא מרוחקת וסתומה; להיות תמציתית אך לא לפסוח על פרט מהותי; להיות מנומסת אך גם נחושה בהעברת הטיעון. ההקפדה על כללי הכתיבה ותרגול תמידי שלהם הם הדרך לשפר את המיומנות. ישנם כיום קורסים וסדנאות לעורכי דין לשיפור כתיבה משפטית, וחיבורים רבים נכתבו בנושא – מהם ניתן ללמוד טיפים נוספים (כגון ספרם של רן לוסטיגמן ומיכל אהרוני "זאת ועו"ד: דיוקן העברית המשפטית בישראל", 2016 (שפה משפטית – ויקיפדיה)).

לסיכום: כתיבה משפטית בישראל מתפתחת עם הזמן, אך יסודותיה נשארים: בהירות, דיוק, ודבקות בכללי הלשון והפרשנות. על כל משפטן לשאוף שניסוחיו יהיו מובנים, חד-משמעיים ותקינים. כך ייטב ללקוח, לבית המשפט ולעשיית הצדק. כפי שנאמר – לשון המשפט משפיעה על המשפט עצמו, ו"זקיפותה" של המילה הכתובה עשויה לקבוע גורלות. השקיעו בליטוש עטכם כשם שאתם משקיעים בליטוש טיעוניכם, והתוצאה תהיה מסמכים משפטיים קריאים, ענייניים ומשכנעים יותר.

מקורות:

הערה: מדריך זה מהווה שילוב של כללים פורמליים, המלצות פרקטיות ודוגמאות ממקורות שונים. הוא נועד לסייע למשפטנים ועורכי דין בשיפור מיומנויות הכתיבה שלהם, אך אינו מחליף ייעוץ לשוני מקצועי במקרים מיוחדים. מומלץ להישאר מעודכנים בהנחיות לשון חדשות ולהפעיל שיקול דעת בכל מסמך ומסמך. Writing is an art – and legal writing is the art of using words to achieve justice. בהצלחה בכתיבתכם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

פוסטים חדשים

קטגוריות

תגיות

אפרופים דיני חוזים חזקה נוגדת חזקת השיתוף