רקע כללי: הלכת המר ושינוי המצב המשפטי
בשנת 2012, במסגרת פסק הדין בעניין המר (ע”א 1326/07 המר נ’ עמית), חוללה הפסיקה מהפך בתביעות בגין הולדה בעוולה. עד אז, בהתאם להלכת זייצוב (ע”א 518/82 זייצוב נ’ כץ), יכול היה הילוד לתבוע בעילה שכונתה “חיים בעוולה” – תביעה נגד גורמי רפואה בטענה לרשלנות במהלך ההיריון או טרם התעברות, שבעטיה נגרם לילד להיוולד במומו. שינוי ההלכה בעניין המר שלל את עילת התביעה של הילוד (שכונתה “חיים בעוולה”), אך הכיר והרחיב את עילת התביעה של הוריו בגין “הולדה בעוולה”. כך ביקש בית המשפט העליון לוודא שלא תישלל זכות לפיצוי בעוולות חמורות של רשלנות רפואית שאירעו עובר להולדתו של הקטין, ושעלולות להוביל להוצאות גדולות בגידולו.
ואולם, לביטול עילת היילוד הייתה גם השפעה מהותית על תקופת ההתיישנות של אותו הקטין, אשר לפי הלכת זייצוב הגיעה ל-25 שנים, ואילו עילת ההורים, על פי הדין הרגיל, מתיישנת תוך 7 שנים. בנסיבות אלה, דרוש היה פתרון למקרים של משפחות שטרם הגישו תביעתן בשם הקטין בהסתמכן על לשון הדין הקודם.
הוראת המעבר בהלכת המר
בית המשפט העליון היה ער למצוקה שתיווצר, ולכן בסוף הלכת המר הוסף סעיף מעבר. נקבע בו כי בכל מקרה שבו – ערב פסיקת הלכת המר – עמדה בתוקף תביעת יילוד, או כאשר עמדה ליילוד לבד עילת תביעה שתלויה ועומדת, לא יבוטל סעדו של הקטין באחת. אולם, ההחלטה לא התייחסה באופן מפורש לכל תרחיש אפשרי, למשל: מה דין תביעת הורים שהייתה עשויה להתיישן לפני הלכת המר או לאחריה אבל בטרם הוגשה? נושא זה נותר עם לאקונה מסוימת, שהזדקקה להכרעות פסיקה נוספות.
הפסיקה שלאחר הלכת המר
שלושה פסקי דין מרכזיים עיצבו את המענה לחלק מהתסריטים שבאו בעקבות המהפכה שיצרה הלכת המר:
- רע”א 4512/13 בית החולים אגודת הסהר האדום (אל הלאל) נ’ פלוני (28.8.2014) – המוכר בקיצור כ”הלכת הסהר האדום”.
- רע”א 7490/14 שירותי בריאות כללית נ’ פלונית (28.12.2014) – “הכללית”.
- רע”א 4288/15 מכבי שירותי בריאות נ’ פלוני (28.8.2016) – “הלכת מכבי”.
שלושת פסקי הדין הללו הסתעפו מתוך הלכת המר, ובכל אחד מהם הוסיף בית המשפט העליון מענה נקודתי למקרה מסוים של משפחות שהפגיעה בהן אירעה בטרם פסיקת המר, אך הן לא הספיקו להגיש (או השלימו) את תביעתן נגד הגורם הרשלן. הסוגיה חזרה ועלתה בנסיבות מעט שונות בכל פעם, תוך ניתוח הוראות המעבר שגובשו בהלכת המר.
“הסהר האדום”: חשיבות ההסתמכות ושמירה על פיצוי הילוד
בעניין הסהר האדום נדון מצב בו לידת הקטין ונזקו ארעו בזמן שהלכת זייצוב עדיין שררה, אבל בעת מתן הלכת המר טרם הוגשה כל תביעה – לא מטעם הילוד ולא מטעם ההורים – ועילת ההורים כבר הספיקה להתיישן בטרם פסיקת המר. בהיעדר תביעת ההורים, ביקשו לכאורה למנוע גם את תביעת הקטין מכוח ביטול העילה בעניין המר.
לאור ההיגיון לפיו גם כאשר עילת ההורים התיישנה, אין זה צודק שהקטין יישאר בלא פיצוי, קבע בית המשפט כי תביעת הילוד תוסמך ותוכר גם בנסיבות אלו, ובלבד שתוגש עד מועד מסוים שנקצב, היה זה ה-28.8.15 (“הארכת מועד קצובה”). מטרתה – למנוע “קרחה” כפולה: גם עילת ההורים התיישנה, וגם עילת הילוד בוטלה בו-זמנית.
“שירותי בריאות כללית”: הארכת הוראת המעבר במצבים מסוימים
לאחר מכן, בעניין הכללית, נדונו מקרים בהם לידת הקטין ונזקו התרחשו טרם הלכת המר, ואולם עילת התביעה של ההורים התיישנה לאחר פסיקת המר, “בסמוך” למועד בו נקבעה ההלכה (כלומר, תוך כשנה). במשבצת זו, לא ניתנה ארכה מפורשת בהלכת המר, אך בית המשפט סבר כי יש להגן על הציפייה הסבירה של ההורים להגשת התביעה בקרוב, והיה ספק אם יספיקו להתארגן להגשתה עד חלוף 7 השנים. לכן, נקבע שגם במקרים כאלה, שבהם חלפה תקופת ההתיישנות של ההורים בתוך שנה לאחר הלכת המר, ניתן בכל זאת לאפשר ליילוד להגיש תביעה בעילה של “חיים בעוולה” עד למועד שנקבע בעניין הסהר האדום.
“מכבי”: קביעת קו גבול סופי
לבסוף, בהלכת מכבי דן בית המשפט העליון במקרים שלישיים, בהם עילת ההורים התיישנה למעלה משנה לאחר פסק דין המר. על אף הנטייה שלא להאריך עד-בלי-די מצבי ביניים, מצא בית המשפט שלא הוכרעה השאלה באופן סופי, ובחר להרחיב את “מסדרון הזמן” עד ה-28.8.15 לצורך התיישנות תביעת ההורים. משמע: אם תביעת ההורים התיישנה עד 28.8.15, אפשר עדיין לקטין להגיש תביעתו עד 31.12.17 (בכפוף לכך שתביעתו, כקטין, לא התיישנה לגמרי).
בית המשפט ציין כי ההיגיון העומד ביסוד ההחלטה להמשיך ולהכיר בתביעות מסוימות של הילוד מעבר להוראות שנקבעו בהלכת המר, נשען על עקרון הצדק וסיכול חשש שרשלנות רפואית חמורה תפגוש הורים וילד ללא פיצוי:
“השאיפה היא שלא לסגור דלת בפני תובעים בתחום נזיקי מיוחד זה…”.
סיכום ומבט לעתיד
שלוש הלכות אלו – הסהר האדום, הכללית ומכבי – שרטטו מעין “מפת דרכים” מפורטת למועדים שבהם עדיין ניתן להגיש תביעות יילוד, חרף ביטול עילת “חיים בעוולה”, מתוך התחשבות בעוצמת הפגיעה, בהסתמכות ובשיהוי הסביר שנגרם למשפחות. הן מצד מעוולים פוטנציאליים, שאינם מופתעים שהחוק הטיל עליהם רשלנות, והן מצד המשפחות, שלא נגרע מהן כליל הפיצוי הנדרש.
בתווך שבין ודאות משפטית, לה הצדק הדיוני ולפיו “כל דבר יעשה בעתו”, לבין התחשבות במשפחות שבהן הגשת התביעה התעכבה מטעמים לגיטימיים, גיבש בית המשפט העליון פתרונות מגוונים המתייחסים פרטנית לנסיבות השונות. כך, לא נתרוקנה הלכת המר מתוכנה: הקטין אינו זוכה עוד לתבוע פיצויים בגין “חיים בעוולה”, אך הוריו עשויים לתבוע פיצויים בעילה של “הולדה בעוולה” במועדים מסוימים ומוגבלים.
במבט-על, ניתן לומר שפסקי הדין שבאו בעקבות הלכת המר אינם אלא חוליות משלימות בהתפתחות נורמטיבית מתמשכת, שמבקשת להבטיח איזון בין הרצון להבטיח ודאות סופית בהליך המשפטי, לבין המאמץ הראוי שלא להותיר קטינים והוריהם ללא סעד ראוי עקב שינוי פתאומי של ההלכה הנוהגת, ומבלי לפגוע-שלא לצורך באינטרס ההסתמכות של הגורם הרשלן.
(הערה: כל האמור לעיל כתוב בלשון כללית ואינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי פרטני; התיאורים נסמכים על פסקי הדין שאוזכרו, ובפרט פסקי הדין בהלכת המר, הסהר האדום, מכבי ושירותי בריאות כללית).
