- רקע כללי על הלכת אפרופים
הלכת אפרופים, כידוע, עיצבה פרדיגמה חדשה בפרשנות חוזים בישראל (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265). בפסק דין זה קבע בית-המשפט העליון, מפי הנשיא (בדימוס) אהרן ברק, כי בבוא בית-המשפט לפרש חוזה בוחן הוא הן את לשון ההסכם והן את הנסיבות החיצוניות לו (“פרשנות תכליתית”). עניינה של ההלכה היה שבית המשפט לא יסתפק עוד אך בלשון החוזה לבדה, אלא יבקש להבין גם את כוונת הצדדים ונסיבות כריתתו. כן הובהר כי לשון החוזה היא רק אחת מן האינדיקציות לאומד-דעת הצדדים, ואין בה תמיד משום “תחנה אחרונה” בפרשנות ההסכם. - התפתחות ההלכה וביקורת
לאחר שנפסקה הלכת אפרופים, השתרש נוהג ובו יש יחס שוויוני מסוים בין לשון החוזה לנסיבות כריתתו (ה"כלי הדו-שלבי": תחילה בודקים את לשון ההסכם; אם ישנה עמימות, פונים לנסיבות חיצוניות; אך גם אם לשון החוזה ברורה, לעיתים יועילו נסיבות חיצוניות). עם זאת, לאורך השנים הובעה ביקורת משפטית, אקדמית ושיפוטית על הלכה זו, בין אם מצד נציגים של האסכולה השמרנית המדגישה את טקסט החוזה ולשונו, ובין אם מצד גורמים שאינם רואים בשינוי זה רצוי (ראו לדוגמה דבריו של השופט חשין או של השופט דנציגר בשורה של פסקי דין עוקבים). - תיקון מס’ 2 לחוק החוזים
בחודש ינואר 2011 נכנס לתוקפו תיקון מס’ 2 לסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, ולפיו נקבע כי:
"חוזה יפורש לפי אומד-דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."
תוספת זו מלמדת כי, חרף השאיפה לפרשנות כוללת ותכליתית, מקום שלשון ההסכם ברורה וחד-משמעית – אין מקום להתרחק ממנה יתר על המידה, ויש ליתן לה משקל נכבד בפרשנות החוזה. במילים אחרות, אם אין בלשון החוזה כדי לעורר עמימות, חריג בלבד יהיה שנסטה מתוכנה המפורש.
- יישום הלכת אפרופים הלכה למעשה
על אף התיקון לחוק, טרם "בוטלה" הלכת אפרופים עצמה, ועקרונותיה משמשים גם כיום ביישום מעשי בדיני החוזים. עם זאת, בפסיקה מאוחרת יותר – במיוחד בכמה מהחלטותיו של השופט דנציגר – נדמה כי יש שאיפה להעביר את מרכז הכובד לפרשנות על-פי לשון החוזה במקרים בהם הלשון ברורה וחד-משמעית, בלא לפנות תדיר לנסיבות חיצוניות.
כך נאמר (למשל בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט, [פורסם בנבו]):
"על אף כללי הפרשנות שנקבעו בהלכת אפרופים … מן הראוי כי במקום בו לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית … יינתן לה משקל מכריע"
מכאן שהפרשנות החוזית צריכה להיעשות על בסיס "חתירה אל אומד-דעת הצדדים", וזאת לפי טקסט ההסכם ונסיבות עריכתו, אך כאשר לשונו של ההסכם חד-משמעית, אין להצדיק סטייה ממנה בלא סיבה משכנעת.
- שאלת הסמכות והביקורת על התערבות “מעבר לטקסט”
הלכת אפרופים ספגה גם ביקורת בשאלה “המניין סמכותו של בית המשפט לעצב חוזה באופן הסוטה, לדעת המבקרים, מלשון החוזה”. שאלת מקור הסמכות להתערבות בעסקה שבין צדדים חוזיים הובעה, בין היתר, במאמרים ובפסקי דין אחדים, וכן מצד שופטים בבית המשפט העליון ובבתי משפט מחוזיים. הדעה השלטת גורסת כי מקום בו לשון החוזה מעורפלת, או מקום בו קיים ניגוד ברור בין לשון החוזה לתכליתו האובייקטיבית או הסובייקטיבית, רשאי בית המשפט להיעזר בעקרונות בסיסיים של דיני חוזים, לרבות עיקרון תום הלב (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973), ובמקרים חריגים אף לעצב את התוצאה החוזית המתאימה. - סיכום והמלצות פרקטיות
ניתן לסכם ולומר כי על אף "גל הביקורת" שחווה הלכת אפרופים, היא לא בוטלה. עם זאת, בעקבות התיקון לחוק החוזים (סעיף 25(א)) ופסיקה חדשה של בית המשפט העליון, השתרשה יותר ויותר הגישה כי בלשון החוזה יש לדבוק במקום בו היא ברורה וחד משמעית. רק אם טקסט ההסכם מעורר סתירות פנימיות או רחוק, לטעמו של בית המשפט, מהגיון כלכלי-מסחרי-חברתי סביר, יש מקום להוסיף ולבדוק את הנסיבות החיצוניות ואת כוונת הצדדים, וככל שיידרש – להפעיל כלים דוגמת עיקרון תום הלב והתקנות הציבוריות. לכן, על צדדים המתקשרים בהסכם להתייחס ללשון החוזה בראש ובראשונה ולדאוג כי יהיה ברור ומפורש ככל הניתן. בעלי דין המבקשים להסתמך על “נסיבות חיצוניות” כאלו ואחרות, יצטרכו להראות כי התקיים החריג האמור וכי לשון ההסכם נתונה, לכל הפחות, לפרשנות סבירה נוספת. בהיעדר עמימות או מקום סביר לפרשנות חלופית שונה, לרוב – לשון ההסכם היא שתקבע.
מקורות ופסקי דין עיקריים שהוזכרו:
- ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995).
- דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה שיתופית חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו].
- ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט [פורסם בנבו], ניתן ביום 28.1.08.
- ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל. חב' לבניין בע"מ נ' טהוליאן [פורסם בנבו], 10.9.09.
- ע"א 1128/06 נורקייט בע"מ נ' ישראל [פ"ד בשם האבסורד?].
- סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, בנוסחו המתוקן (תיקון מס' 2 מיום 26.1.11).
הצדדים חיו בנוכחותה של הלכה זו קרוב לשלושה עשורים, והריהי אומנם ממשיכה לחול, בהפעלה מדודה ומאוזנת, וברוח התיקון לחוק ובפסיקה המאוחרת.
אלו עיקרי הדברים.
כתיבת תגובה